נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)'קִיברו אותי בארץ כנען', מבקש יעקב, ומאוחר יותר גם בנו יוסף, בשכבם על ערש דווי. מדוע כה חשוב היה להם וכמותם ליהודים רבים, תושבי חו"ל, להיקבר בא"י?
ההיסטוריון וחתן פרס ישראל, שמואל ספראי קבע: "מעלתה של הקבורה בא"י, מוזכרת בספרות חז"ל, כבר מהמאה השלישית… מצינו בספרות התקופה כי הקבורים בא"י יקומו תחילה לימות המשיח, ולא יזדקקו לגלגול מחילות עד שיקומו לתחיה בארץ" (ספריית מט"ח). וברמב"ם (מלכים, ג', י"א) נאמר: "וכן הקבור בה (בא"י) נתכפר לו… שנאמר 'וכפר אדמתו עמו'… גדולי חכמים היו מוליכים מתיהם לשם. צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק".
הימנעות מגלגול מחילות, כפרה; סיבות אלו ודומיהן, מיטיבות עם הנפטר הקבור באדמת הארץ.
לצד הנ"ל, אבקש להציע מוטיבציה נוספת לקבורה בארץ, כזו המתרכזת לא במֵת ישירות, אלא בבניו החיים ובצוואתו. אדם המבקש להיקבר בארץ ישראל "חוצב", לתפישתי, בילדיו ערכי משפחה, יהדות ומסורת, ומזמין אותם ואת צאצאיהם לבוא ולהיקשר אל ארץ הבחירה. אם נקבר ההורה בסמוך לאבותיו שלו, אזי יזכו הבנים לפקוד גם את קבריהם, ולהרהר / להתחבר אגב כך לשרשרת הדורות ומִנְהגיה.
כיתומה משני הורי, התנסיתי לצערי, בעשור האחרון, בהובלתם לקבורה. טמינתו באדמה של הגוף שהרה, ערסל, והקשיב, שאחז בידי, הציע כתף, הרים וטיפח, והווה אכסניה זמנית לנפש מאירה – הייתה עבורי חוויה מטלטלת.
אתגר רגשי מורכב מציבה כיום בפני בְּני הנפטרים, הקבורה הרוויה (קבר אחד לשני בני זוג וקבורת "סנהדרין" בגומחה בקיר). יש המשלמים מכספם ומוותרים על זכות הקבורה החינמית הקבועה בחוק, תמורת בחירה אקטיבית של חלקת קבר המתאימה לצרכיהם הפסיכולוגיים.
עיר של קברים וקדושה היא ירושלים. ובתוך פחות מעשור לא יהיה בה די מקום לקבור את מתיה. אך לא רק מוות ופרידה ישנם בעיר ובציון, אלא חיים ("ויחי") ומסורת ופסקול של תפילה וכינור, הקורא לגיבושה של זהות יהודית ולשיבת בנים אל אבותיהם.
קחֵני ארצה וצא ממצרים וממה שהיא מייצגת, השביע יעקב את יוסף בנו. ויזכו צאצאיך שיִקרֵא בהם שמי ושם אבותיי. ויוסף שמע וקיים, ובבוא יומו, ביקש לשוב גם הוא את שיבת ציון.
(ויחי תשע"ט)
