הורות וייסורים

פסוק שנחבא בתוך הטקסט, חייב אותי לעצירה והרהור: "וְיָדַעְתָּ, עִם-לְבָבֶךָ: כִּי, כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ, ה' אֱ-לֹהֶיךָ, מְיַסְּרֶךָּ." (דברים ח', ה'). הוא מתכתב לטעמי עם הפסוק: " חושֵׂך שִבְטו שׂוֹנֵא בְּנוֹ" (משלי י"ג, כ"ד)
האם הורות מחייבת ייסור הילדים?
דומני שלפני כשלושה עשורים, פסוקים אלה לא היו זוכים להרמת גבה, ואילו כיום, ובפרט מאז ניסוח "אמנת זכויות הילד" (1990), הם מהווים "סדין אדום" עבור הורים רבים.
בתוך גן של שושנים (נטולי עוקץ) צומחים ילדינו. אנו מטפחים אותם על מצע שופע, מכיל וחסר גבולות כמעט. איכות חייהם גבוהה בהרבה מזה של מלכי קדם, וכינויים התדיר בפי הורים רבים: "נסיך" ו"נסיכה". ייסורים וילדים? הס מלהזכיר.
לא ארחיב בניתוח הסיבות למצב המתואר, אך אנחש שבבסיס ההתנהגות המפנקת טמון מנגנון עמוק וסבוך של פיצוי (על פצעים שלנו, צרכים לא מסופקים וחלומות שנגנזו), ולאו דווקא צרכי הצאצאים עצמם.
"כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ, ה' אֱ-לֹהֶיךָ, מְיַסְּרֶךָּ." בהירות ותקווה טמונים בפסוק זה: בהירות – בכל הנוגע להגדרת תכלית ההורות (מעשה של עיצוב חינוכי וערכי), ותקווה – בהבנה שהקשיים המזומנים לנו/לילדים אינם שרירותיים ויש להם תכלית (להכשירנו להיות אנשים "ראויים").
בשונה מימי קדם, גידול הילדים כיום, מעמיד סימן שאלה גדול הן על סוגיית הבהירות והן על סוגיית התקווה. כתוצאה מתהליכים שונים, תפקידנו ההורי-חברתי, כ"מעצבי צאצאים ערכיים", נשחק במבחן המציאות ומשותק במידה רבה עקב הסלידה והחשש שלנו מגרימת כאב או הצתת כעס ומֶרי מצד הצאצאים כלפינו. אסטרטגיית הפינוק, מנגד, מחבלת בתחושת התקווה עמה גדלים ילדינו: כמורגלים לקבל הרבה מן המוכן, הם חווים מחסומים וקשיים העומדים בדרכם, כשרירותיים ופוגעניים, ומגיבים לא אחת, בפיתוח תסמיני חרדה ותחושת מסוגלות נמוכה.
ייסור הבנים כאמצעי חינוכי? הספורנו מציע, שמדובר על הקניית מוסר/עול מצוות: " מְיַסְּרֶךָּ – נותן לך במצוותיו מוּסר נאות אל השלמות המכוון מאתו." (שם)
פרשת השבוע אינה מותירה ספק. חובת הורה אינה הרעפת שפע על ילדיו, אלא חינוכם. ההורה נדרש, לצד הענקת החום והקרבה, להקנות ערכים, תוך הצבת איסורים וגבולות. הייסורים הנזכרים בכתוב, מבטאים לטעמי את הכאב האותנטי של ההורה וילדו, בהבינם שזה טיבה האמיתי והעמוק של ברית האהבה.
(עקב תש"פ)