חיובי הסבא

להיות סבא וסבתא נראה כתפקיד נטול אחריות. במשפחות נורמטיביות ההורים אחראים לגדל את ילדיהם, לחנך אותם, ולהדריך אותם בדרך הישר; ואילו הוריהם של ההורים קוצרים את פירות עמלם שלהם – נהנים מהזרע שצמח לאחר שדור הילדים גדל והתבסס.
האמנם אין חובות כלשהם של הסבא כלפי נכדיו? בשני תחומים בהלכה (לפחות) מצאנו מעין חובה המוטלת אף על הדור השלישי כלפי בני בניהם.
התחום הראשון קשור לדיני פריה ורביה, ונוגע לעצם קיומם של הנכדים (בבלי יבמות סב, א):
"איתמר: היו לו בנים ומתו, רב הונא אמר: קיים פריה ורביה, רבי יוחנן אמר: לא קיים. רב הונא אמר קיים, משום דרב אסי, דאמר רב אסי: אין בן דוד בא – עד שיכלו כל נשמות שבגוף, שנאמר: 'כי רוח מלפני יעטוף' וגו'; ורבי יוחנן אמר לא קיים פריה ורביה, 'לשבת יצרה בעינן', והא ליכא".
המחלוקת בין רב הונא לר' יוחנן סובבת סביב הגדרת מצוות פריה ורביה – האם המצווה היא בעצם ההולדה, שאז ירדה נשמה חדשה לעולם, או שהמצווה היא למלא את העולם, ואם מתו הילדים הרי שהעולם לא התמלא. שיטת רבי יוחנן – שאגב, קבר את עשרת בניו שנפטרו בעודו בחיים – היא שתכלית המצווה היא ליישב את העולם, ולכן אם הוליד אדם ילדים והללו נפטרו, לא קיים את המצווה. כשיטה זו נפסקה ההלכה (רמב"ם אישות טו, ה).
למה אפוא צריך לדאוג האדם? מעבר לחובתו לקיים את המצווה על ידי הולדת בן ובת (כשיטת בית הלל במשנת יבמות ו, ו), צריך האדם לדאוג שמאותם ילדים יהיו לו לפחות שני נכדים (אחד מכל ילד), בן ובת, כדי שיקיים מצוות פריה ורביה אם ילדיו ייפטרו בחייו. נמצא אם כן, שבאופן הבסיסי ביותר, קיימת חובה על האדם – כחלק ממצוות פריה ורביה – לדאוג שיהיו לו נכדים כשיעור המצווה הנדרשת ממנו כאבא (כאמור, כל זאת כאשר מתו ילדיו בחייו. אולם אם נפטר האדם בעוד ילדיו בחיים ויש לו בן ובת, קיים מצוות פריה ורביה בלא כל קשר לקיומם של נכדים).
התחום השני הנוגע לחיובי הסבא כלפי נכדיו הוא תלמוד תורה. התלמוד הבבלי במסכת קידושין מביא דיון בעניין זה (ל, א):
"עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה? אמר רב יהודה אמר שמואל: כגון זבולון בן דן, שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה ותלמוד, הלכות ואגדות… ואבי אביו מי מיחייב?… הוא דאמר כי האי תנא; דתניא: ולמדתם אותם את בניכם – אין לי אלא בניכם, בני בניכם מנין? ת"ל: והודעתם לבניך ולבני בניך".
הגמרא בהמשך מגבה דעה זו: "אמר רבי יהושע בן לוי: כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר: 'והודעתם לבניך ולבני בניך', וסמיך ליה: 'יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחורב'". דעה זו נפסקה להלכה (רמב"ם הלכות תלמוד תורה א, ב; שו"ע יו"ד רמה, ג), ויצרה נורמה חדשה: מחובתו של הסבא לדאוג לחינוך התורני שהנכדים מקבלים, ולא להסתפק בהטלת האחריות על ההורים.
האם קיים קשר בין שני החיובים שמוטלים על הסבא – פריה ורביה ותלמוד תורה? נראה שכן. שתי המצוות הללו מטרתן למלא את העולם, בחומר וברוח. מצוות פריה ורביה דורשת מן האדם לדאוג ליישוב העולם; ומצוות תלמוד תורה דורשת מן האדם לדאוג להפצת התורה והנחלת המסורת לדורות הבאים. בלשון למדנית ניתן לומר שבשתי המצווה הללו לא רק מעשה המצווה הוא חשוב אלא גם הקיום שלהם, קרי התכלית והמטרה שלשמן תוקנו. אדם איננו יכול להסתפק במעשה עצמו ולהסיר ממנו את האחריות. למצוות יש תכלית וטעם, ובתחומים הללו, אם לא דאג האדם לקיומן, מסתבר שהוא לא יצא ידי חובתן, גם אם הוא רק הסבא.
(וישלח תשע"ו)