ברכת המינים

תמיד התקשיתי לכוון בתפילה ב'ברכת המינים'. הקושי שלי נבע בראש ובראשונה מהלשון החריפה שלה. הברכה הזאת היא בעלת אופי מיליטנטי מובהק, וכוללת פירוט ארוך של דרכי השמדת המינים והמלשינים והאויבים. איננו מסתפקים במיגורם אלא מבקשים מא-לוהים שיאבד ויכרית ויעקור וישבור וימגר וישפיל ויכניע אותם אויבי העם. האם סגנון הזה הולם את התפילה? האם בעמידה לפני א-לוהים לא היה עדיף לבקש שהרשעה תמוגר ולא הרשעים עצמם, כדבריה המפורסמים של ברוריה בגמרא?
הקושי השני שלי עם הברכה הזו נבע מכך שלא הצלחתי להבין על מי אני מתפלל בברכה הזו. על המלחמה עם האויבים מבחוץ דובר בברכה השביעית, ברכת הגאולה. שם ביקשנו שא-לוהים יריב את ריבנו. ברכת המינים, לעומת זאת, תוקנה בשלהי ימי הבית השני, כנגד אויבים פנימיים מתוך עם ישראל, כפי שמתאר זאת הרמב"ם (הלכות תפילה ב, א):
"בימי רבן גמליאל רבו האפיקורוסין בישראל והיו מצירים לישראל ומסיתין אותן לשוב מאחרי השם, וכיון שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם עמד הוא ובית דינו והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני השם לאבד האפיקורוסין וקבע אותה בתפלה כדי שתהיה ערוכה בפי הכל."
בתקופה זו אכן היה צורך בברכה חריפה שכזו. הנצרנים הראשונים, מלשינים ומוסרים, מתוך העם היהודי, גרמו להרבה צרות, עד שהיה צריך לתקן ברכה מיוחדת כנגדם. אבל נגד מי אנו אומרים אותה היום? נכון, יש פה ושם יהודים בעולם שעושים לנו צרות; אבל מספרם מועט וזניח. בימינו, ודאי שלא ברכה זו היא ה"גדולה מכל צרכי בני אדם". אז על מי מכוונים בברכת המינים?
תשובה לקשיים שלי טרם מצאתי. נחמה פורתא מצאתי בעובדה שאף על פי שברכת המינים העלתה את מניין הברכות בתפילה לתשע עשרה, עדיין אנו מכנים את התפילה 'תפילת שמונה עשרה'. ללמדנו, שברכה זו איננה חלק אורגני מהתפילה ואולי תוקנה כמעין הוראת שעה בלבד לזמנים קשים. אף ייתכן שמסיבה זו הרמב"ם לא הזכיר אותה בפרק א' מהלכות תפילה בו הוא דן בהתפתחות התפילה עד לגיבושה בנוסח המקובל בידינו היום. במקום זאת הוא הציב אותה בראש פרק ב', בו הוא מדבר על נוסחים מיוחדים שלה בזמנים מיוחדים. אולי בכך רמז שגם ברכת המינים היא רק לזמנים מיוחדים בהיסטוריה.
האם לאור זאת ניתן לשוב בימינו לנוסח התפילה המקורי, של שמונה עשרה ברכות בלבד, ללא ברכת המינים? ייתכן מאד שכן. בינתיים, אמשיך להתפלל עם קושייה.
(שופטים תשפ)