מרדכי גרנביץאשפוך לכם לבי, מה שעבר עלי השבוע. ידיד יש לי ממשפחת רבנים מכובדת, שהוריד את הכיפה. כיוון שכך, החלו להערים עליו קשיים לפגוש את ילדיו. לאחר תקופה קשה התקבלה ההחלטה שיוכל לפגשם מפעם לפעם- אך בבית של משפחה שומרת תורה ומצוות. בצר לו פנה אלי כמה שעות לפני המפגש המיוחל ואני נעתרתי בשמחה שייפגשו אצלי. אך למגינת לבו העסקנים לא "אישרו" אותי, בטענה שהאזור בו אני גר אינו נחשב מספיק דתי… למותר לציין את עגמת הנפש והלב הקרוע של אבא שאינו יכול לפגוש את ילדיו…
כבר נשתברו קולמוסין על סוגיית החינוך המעסיקה רבות את כולנו. אין בטחון אוטומטי בקשר לעתיד ילדנו, כיון שכל האופציות פתוחות בדורנו. דרשות רבות נדרשו, על המודל של "תיבת נח" כמשל לאקלים החינוכי הסטרילי כאשר יש 'מבול' בחוץ. הצורך בחממה ובאווירה מנותקת מסכנות ההשפעות מבחוץ. אסכולות חינוכיות נבנו על כך והשלכות מעשיות רבות לתפיסה זו.
אין ספק שיש מצבים בחיים בהם האדם זקוק להסתגרות במידה זו או אחרת. אך האם מודל גורף שכזה יכול להחזיק בעולם שנהיה כפר קטן? האם חינוך שמפחד מפגישת ילדים עם אביהם, יוכל לעמוד לאורך זמן במבחן החיים עצמם? האם היינו רוצים לחיות בעמדה נפשית שאומרת: 'שהעולם מסביב ייחרב, העיקר שאנו נינצל'?
***
הרבי מפיאסצנה, שהשבת חל יום הוצאתו להורג בידי הנאצים, היה איש פלא. מלבד היותו אדמו"ר נערץ, היה משכיל ורחב אופקים, ובתי המרקחת בפולין היו מכבדים את מרשמיו הרפואיים… יותר מכל, היה פורץ דרך במשנתו החינוכית. בהקדמה לספרו "חובת התלמידים" הוא מבאר את הצורך בהכרת תכונות הילדים, בנתינת מקום לכישוריהם ולנטיותיהם. לא מספיק שהמחנך ידע את דרכו "שלו", וינחית אותה על הילדים, "חנוך לנער על פי דרכו" זוהי תביעה להקשיב קשב רב לדרכו של הנער, כיון שהוא המחנך העיקרי של עצמו. הכוונה בחינוך היא "לגדל ולפתח את טבעו והכשרתו של הילד ולגלותה". הוא מבכה על המצב בו המחנך נהיה כ"עריץ זר" כלפי ילדיו.
הוא זועק על כך שראשי הישיבות "רק בחורי חמד לנגד עיניהם"… ומה עם כל הנוער המסתובב ברחובות? כאן הוא קורא למחנכים לחשבון נפש נוקב, במקום להאשים את הנוער…
ועוד הוא שואל, מה יהיה כשייצאו התלמידים לעולם העסקים ולשגרת החיים? האם תעמוד להם תורה שלמדו בבית המדרש, אם נלמדה כ"הנחתה" מלמעלה בדרך של משמעת נוקשה ועריצות?
היה אצלו מקום של כבוד לילדים. מאות ואלפי ילדים עוד לפני גיל בר מצוה היו חסידיו, ואהבתו נגעה בהם עד עומק הנפש. יום אחד פגשתי זאת במו עיניי. כשבאתי לבקר את סבי וסבתי ז"ל בהיותם בנופש בבית הארחה בחגים, נתקלתי ביהודי מבוגר, מלא התלהבות וחיוניות. כשקשרתי עמו שיחה התברר כי שמו ר' נתנאל רדזינר (ז"ל) והוא למד אצל הרב'ה! כשבקשתי שיספר לי עליו נצצו עיניו בערגה, הוא היה שם כמה שנים, הוא זוכר את הרב'ה מנגן בכינורו. הוא זוכר את הרב'ה דואג לו כשהיה חולה. הוא מספר וכל פניו אומרות געגוע. שם הרגשתי מה כוחו של מחנך אמתי. הרב'ה אמנם עלה על המוקד, אך אשו בוערת עד היום הזה…
לסיום, אניח כאן קטע מהזוהר:
"מה השיב הקב"ה לנח כשיצא מן התיבה וראה את העולם חרב והתחיל לבכות לפניו, ואמר: רבונו של עולם נקראת רחום היה לך לרחם על בריותיך! השיבו הקב"ה ואמר: רועה שוטה! עכשיו אתה אומר זאת? למה לא אמרת כך בזמן שאמרתי לך 'הנני מביא את המבול מים' ואח"כ 'עשה לך תיבת עצי גופר' כל זה שהתעכבתי ואמרתי לך- כדי שתבקש רחמים על העולם. ומזמן ששמעת שתינצל בתיבה, לא עלה בלבך לבקש רחמים על העולם…"
את המחשבה על היחס לאסכולת "תיבת נח", אשאיר לכם.
(נח תשע"ט)
