האיש שידע לשאול

אחת החידות שהעסיקו את חז"ל היא השאלה מי היה אברהם אבינו?
למה אני אומרת שחידת אברהם העסיקה את חז"ל? מכיוון שכאשר מוצעות תשובות רבות לשאלה, כנראה שהיא מטרידה במיוחד. פתאום קם אדם בבוקר ומקבל ציווי אלוקי, ומתחיל ללכת? מה ראה בורא עולם לפנות דווקא לאברם בן תרח, להפוך אותו לאב המון גויים, להבטיח לו את הארץ, ולבחור אותו להיות אביהם של ממלכת כהנים וגוי קדוש?
הפער בולט במיוחד על רקע ההשוואה לנוח: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוקים התהלך נח", וממילא, ברור על מה ולמה – "ויאמר אלוקים אל נח".
המדרשים מנסים, אם כן, לענות על השאלה הגדלה הזו, ולמלא את החסר. התבוננות על כמה מהם יכולה ללמד אותנו דבר או שניים על אברהם, על איך נולדת אמונה, על השאלה מי ראוי להתגלות, מהו השורש של העם העברי, ולא פחות מכך – על הערכים המרכזיים בעולמם של חז"ל, ואיך רואים הם את התהליך שבסופו זוכה האדם לגילוי שכינה, שבסופו הוא יודע לאן עליו ללכת ומהו הייעוד שלו.
תשובות רבות יש למדרשים השונים לשאלה זו. אתמקד כאן באחת מהן:
"אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה (ארמון) אחת דולקת (מוארת) אמר: 'תאמר שהבירה זו בלא מנהיג'?! הציץ עליו בעל הבירה. אמר לו: אני הוא בעל הבירה.
כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: 'תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?!', הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו: אני הוא בעל העולם" (בראשית רבה לט).
אברהם אבינו מוצג כאן קודם כל כמי שפוקח את עיניו לראות. כמי שיש בו סקרנות. כמי שמתבונן בעולם, ושם לב לתופעות המתרחשות בו. תשומת הלב מעוררת שאלה: אם יש 'בירה דולקת' ארמון מואר, ודאי שאין הארמון הפקר, ודאי יש מנהיג לבירה.
במדרשים מאוחרים יותר ניתן למצוא תיאור נרחב של חיפושיו של אברהם, ששואל שאלות על השמש, והירח, והשמיים, ואינו נח עד שהוא מגיע למסקנה כי יש בורא אחד לכל אלה.
נכונותו של אברהם לשאול שאלות, מאפשרת לו גם להטיל ספק. הנחות היסוד של דורו: 'בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור; ויעבדו, אלוהים אחרים', אינן הגיוניות בעיניו. הוא שובר על פי המדרש את הפסלים, זועק 'המלך הוא עירום', ומגיע למסקנות משלו, עליהן הוא מוכן להתווכח גם עם השליט המאיים נמרוד.
מנהיג גדול אחר של עם ישראל יזכה לגילוי שכינה בסיטואציה כמעט זהה: משה רבינו רואה סנה אחד דולק, ומבין מיד שמישהו אחראי לכך, ואומר לעצמו: "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה", ורק אז זוכה לגילוי שכינה, ולשליחות והייעוד המוטלים עליו.
מי אם כן זוכה לגילוי שכינה? מי ימצא את ייעודו ושליחותו?
מי ששואל שאלות, שמטיל ספק במוסכמות, שתוהה על העולם, ושברור לו כי דברים אינם הפקר.
מדוע הדברים מהותיים כל-כך בעולמם של חז"ל?
חז"ל המדגישים את "ושננתם לבניך" כיסוד לחובת לימוד תורה, המועברת במסורת מאב לבן, הם גם מי שמדגישים את מרכזיותה של מצוות "והגדת לבנך", המיוסדת על: "כי ישאלך בנך מחר לאמור". לא מקרה הוא שאברהם – מי שמשמש יסוד לביטוי האמונה כי יש בורא לעולם, ויוצא מחרן לארץ ישראל, דומה בחיפושיו למשה – מי שקשור ביציאת מצריים. שני עקרונות כל כך בסיסיים אלו של האמונה היהודית, מבוססים על שאילת שאלות.
בהגדה של פסח הבן החכם הוא זה שיודע לשאול שאלה טובה שתוביל ללימוד, ובתחתית המדרגה נמצא מי שאינו יודע לשאול.
מסתבר, כי בשונה אולי מהאינסטינקט לפיו מי שמאמין לא שואל שאלות, חז"ל מלמדים אותנו כי דווקא מי ששואל – זוכה להאמין.
(לך לך תשע"ט)