עדיף להיות צייתן מאשר מתוחכם

המשפט: "אין דבר העומד בפני הרצון" הוא פתגם עממי, שאינו מופיע במקורות חז"ל. סבורני שיש בו גם בעייתיות רבה, שכן הוא קובע שביכולת האדם לממש כל משאלה, אם רק ירצה בכך בכל כוחו. קביעה מופרזת זו עלולה לזרוע אשליות מסוכנות ולגרום לאכזבות קשות. כך, לדוגמה, חולה המאמין שאם ירצה בכל מאודו יבריא מחוליו, עלול לזלזל בטיפול הנחוץ לרפואתו. אנשים הנכשלים בשינוי עצמם או מצבם, עלולים להתמלא ברגשי אשם, כאשר השינוי העצמי שרצו בו היה יעד בלתי אפשרי.

עם זאת, כמו ברוב הפתגמים, גם בפתגם זה יש אמת מסוימת, שכן חשיבות כוח הרצון עצומה אם נרצה או לא נרצה. הרצון משחק תפקיד מרכזי בפרשיית בלעם. כשהגיעו שליחי בלק הראשונים לקרוא לבלעם, אמר לו הקב"ה "לא תלך עמהם", אולם בפעם השנייה הורה לו ה': "אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם". חכמינו למדו מכאן "שבדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו" (מכות י, ב). לדבריהם, כאשר אדם רוצה מאוד לפעול בכיוון מסוים הקב"ה מאפשר לו לעשות זאת, אף אם מדובר בפעולה שגויה ופסולה ביותר. לבלעם לא היה רצון ללכת בכוח, אך היה לו כוח הרצון. רצונו לקלל את ישראל היה עז מאוד, אם בשל שנאתו ואם מפני שרצה להפגין את יכולותיו הקסומות, ולזכות במלוא ביתו כסף וזהב, בכבוד מלכים ובתהילת עולם. לפיכך הוא קיבל אישור יציאה לקום וללכת.

לאור מדרגתו הרוחנית ומעלת חכמתו, ניתן היה לצפות שבלעם יסרב למשימה השפלה, שהרי בלעם "שֹׁמֵ֙עַ אִמְרֵי־אֵ֔-ל וְיֹדֵ֖עַ דַּ֣עַת עֶלְי֑וֹן", אך חכמתו לא עמדה לו בפני נטיית ליבו, ורצון הפנימי גבר על רוח החכמה. הראי"ה קוק דן בהרחבה ביחסים שבין הרצון והחכמה, ובין השאר כתב על "בלעם הרשע, שהשתקע בעומק הרצון הגס, בכל מלא כח חייו, בכל שעור הקומה של השכלתו חכמתו שאיפתו וברק חזיונותיו" (אוה"ק ב, תפג). הרצונות החומרניים של בלעם שנבעו מעין רעה, נפש גבוהה ורוח רחבה, השתלטו על החכמה והיטו אותה מדרך הישר.

זה בדיוק הלקח שמלמד אותנו סיפור האתון. האתון, כמו בן זוגה החמור, היא סמל לבעל חיים טיפש, ומעלתה הגדולה שהיא הולכת בתלם בכניעות ובעקשנות, בלי סטיה ומרידה. סיפור האתון של בלעם הוא מעין מעשה החכם והתם. הוא מלמד שעדיף הצייתן על המתוחכם, וכי המקיים "עשה רצונך כרצונו", דווקא הוא המושלם.

מי שהתקרב יותר מכל לשלמות של עשיית רצונו כרצון בוראו היה כמובן משה, ניגודו של בלעם. הדבר רמוז בגימטריה: משה = 345, רצון = 346. לבלעם, לעומת זאת, היה רצון של בן בליעל, והגימטריה מאשרת: בלעם = 142, בדיוק כמו בליעל.

בדיקת הכינוי בליעל בתנ"ך מגלה שהוא לא ניתן לכל רשע, אלא מופיע תמיד כהגדרה לרשעים שגורמים נזק לזולת, כגון עובדי עבודה זרה אשר "יָצְאוּ… וַיַּדִּיחוּ אֶת-יֹשְׁבֵי עִירָם" (דברים, י"ג, יג), פושעי פלגש בגבעה אשר "נָסַבּוּ אֶת-הַבַּיִת" (שופטים, י"ט, כב), בני עלי הכהן (שמואל א ב, יב), נבל הכרמלי (שמואל א כה, יז), שמעי בן גרא (שמואל ב כ, א), ואף הנמנע מלהלוות לאביון בהתקרב שנת השמיטה (דברים טו, ט).

האדם צריך לעבוד אפוא הן על טיהור הרצון הטוב והן על חיזוקו (אוה"ק ג, עה, ע"ט פה). עם ישראל אמון על הקדמת הרצון לחכמה, עיקרון שהתבטא כבר באמירת "נעשה ונשמע". כוח הרצון אף הביא להקמת המדינה מתוך סיסמת החוזה: "אם תרצו אין זו אגדה", ולאחרונה אף ראינו שצעיר שרוצה והוזה יכול נגד כל היגיון וסיכוי להפוך לראש ממשלה.

(בלק תשפ"א)