מרדכי גרנביץאיש קדוש היה בירושלים, חכם ישועה בן שושן שמו. נמוך קומה, כיפה סרוגה לראשו, מעשן לאיטו, שמחה תמידית על פניו, ועיניו יוקדות. מלבד היותו תלמיד חכם עצום, למד קבלה מגיל צעיר אצל גדולי ירושלים של מעלה, והילת מסתורין אופפת אותו. על אף צניעותו הרבה, הרגישו חבריו לנשק בשירותו בסיירת שקד כי איש אלקים שוכן בקרבם. עד כי יש שהיו מבקשים ממנו לצאת איתם לסיורים שיש בהם סכנה, כיון שחשו בטוחים במחיצתו. שנים מאוחר יותר סיפר "פואד", שהיה מפקדו, כי בארנקו הוא נושא עמו תמונה שלו…
חברו, מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, סיפר בהערצה איך הוא זוכר את החייל ישועה נלחם כארי תוך כדי שהוא זועק פסוקים מתהילים, ואף היה מצטט בערגה את הפסוקים אותם שמע מפיו בשדה הקרב. אחד ממפקדיו סיפר כי אף שחיילים דתיים יכולים לנצל את זכותם לתפילה למשל, ולהיפטר ממטלות בוקר כאלה ואחרות, לא כן ישועה. הוא, היה קם לפני כולם לתפילתו, ומעולם לא ויתר על המטלות הצבאיות בתואנה דתית כלשהי. שנים רבות אחרי המלחמה היה נוסע לקיבוצים לבקר את משפחות חבריו שנהרגו, ושומר עמם על קשר חם.
רבנים מכל המגזרים עמדו עמו בקשר והעריצוהו, אך הוא לא חיפש תפקיד ומעמד, טוב היה לו להישאר כמעט אנונימי, נטול גינונים, בדירתו הצנועה במקור ברוך בואכה השוקה. כל ימיו היה נוסע באוטובוסים, וברכבת הקלה, לעתים גם לבריתות אליהן נקרא כמוהל. מעולם לא הסכים לקבל תשלום על כך, גם כשנסע נסיעות ארוכות. "איני לוקח כסף על מצוה", היה עונה בעקשנות.
בימי נעורי, הייתי רגיל לבוא לבקר בדירתו ברחוב נבון. דירת שני חדרים, שהחדר הגדול מלא במיטות קומתיים, שם גידלו הוא ואשתו את עשרה ילדיהם. דיבורו שקט, איטי, אך לוחש כגחלים. מלבד אנשי מעלה ומקובלים שהיו ממתיקים עמו סוד, היה חבר של האנשים הפשוטים ומוצא מסילות ללב כולם כחבר נאמן. גם במיטתו בבית החולים בימיו האחרונים, היה יושב עם חולים ומדבר על ליבם לעודדם.
בערבי פסח היה יושב בפתח חצר ביתו ומסתכל אל השמיים בציפיה, כך במשך זמן רב, כשבניו שומעים אותו לוחש "ריבונו של עולם, עוד אפשר, עוד אפשר…".
בתקופת פיגועי הדמים שאחר הסכמי אוסלו, הפסיק לישון על מיטה, ועד סוף ימיו היה ישן על מזרן על הרצפה, זאת על אף כאבי התופת מהרסיסים שהיו בגופו מאז פציעתו במלחמת יום כיפור.
אכפתיות היתה המידה המובהקת שכל מי שעמד במחיצתו מציין בערגה. כמו גם צניעות ופשטות. אף שהיה שקוע בתורה כל ימיו, ידעו בשכונה שהוא זמין לכל בעיה. אם צריך לחבוש ילד קטן, פרפר או קיבוע, היה מגיע ומטפל בו, ואף היה דורש בשלומו בימים שלאחר מכן. ביתו היה פתוח, מבלי כללים ושעות, לעתים היו מגיעים אנשים בודדים, עלובי החיים, ויכולת לראותו מקדיש זמן ותשומת לב לאדם שנחשב כמסומם ואין איש חפץ בקרבתו.
פעם נסע עם בנו באוטובוס, ושאל אותו על מה אתה חושב? בנו שהיה ילד בכיתה ה' ענה מה שענה. ר' ישועה ענה לו: דע לך שיהודי צריך תמיד לחשוב "שויתי ה' לנגדי תמיד".
באלול האחרון, ימים ספורים לפני ראש השנה, כשהיה מאושפז, כבר התכוננו לשחררו לביתו. מבלי אומר ודברים עלה על מיטתו, החל קורא קריאת שמע מילה במילה לעיני ילדיו המשתאים, אחר כך קרא את נוסח הוידוי ואז אמר חרישית כשידו מונפת כלפי מעלה: "אני מקבל עלי הכל למען עם ישראל, ושיבנה בית המקדש במהרה בימינו". כך סגר עיניו כשאלו מילותיו האחרונות.
בנוהג שבעולם, אדם שמיימי שכזה, לעתים אין לו חיבור לחיי המעשה. אך כשקראתי בפרשה את התיאור על "סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה", חשבתי בלבי שאין זמן מתאים מזה, לספר עליו. ולדעת, כי אפשרי הדבר.
(ויצא תשע"ט)
