מלאכים בשמי בית אל

בסרט "מלאכים בשמי ברלין" מגיעים המלאכים הלבנים לארץ לא באמצעות כנפיהם אלא בטיסת בואינג 707. לא כן בפרשתנו. "המלאכים בשמי בית אל", אינם מרחפים, אלא "עולים ויורדים" בו, בסולם, משל היו בני אדם, מעין סיידים וצבעים המטפסים במרומי הסולם ויורדים בו כשמברשות סיד ופחיות צבע בידיהם.
בחיבורו "תורת עם", עמד אמו"ר על כך שבשונה ממלאכים אחרים בתנ"ך (דוגמת ה"שרפים" שבספר ישעיהו, שלהם "שש כנפיים לאחד"), מלאכי השרת של ספר בראשית אינם עושי נסים אלא נדמים כבני אדם. כך, שלושת המלאכים שבאים לבקר את אברהם, נראים כ"טייעי"- עוברי אורח, מעין בדווים, הבאים לסעוד בצל קורתו; כך בהמשך הליכתם בסדום; כך במלאכים שרואה יעקב בחלומו, וכך ב"מלאכים" ששולח יעקב לעשיו.
חכמי ישראל נחלקו בשאלה מה טיבם המדויק של אותם "מלאכים". פשט הכתובים מלמדנו, ודומה שלא בכדי, שגם מלאכי אלוקים – אפילו נראים הם בחלום – צריכים סולם, ולא ראוי להם שיקפצו בן רגע מקרקע העולם אלֵי שמים.
בעלי המוסר למדו מכאן כמה לקחים חינוכיים, גדולים וחשובים. האחד: העומד על אותו שלב זמן רב מדי, עתיד ליפול. יש לעלות כל העת, למעלה למעלה. והלקח השני: כשעולים בסולם, גם בעבודת ה', אין לקפוץ ישר לשמים, או לעלות שני שלבים בבת אחת. יש לעלות קימעא קימעא. שלב אחר שלב.
אחד היה ר' אריה בינה. בספרי "ארי בין עולמות" שהופיע לאחרונה (בהוצאת "ידיעות ספרים"), נסקרת מסכת חייו המרתקת. אחד הלקחים הגדולים שהנחיל ר' אריה לאלפי תלמידיו היה ההימנעות מלהיות "מלאכים". על משקל אמרתו של הרבי מקוצק, "ואנשי קודש תהיון לי" – איש, מענטש", ולא מלאך, גער ר' אריה לא אחת בבחורים צעירים שעם היחשפותם לעולם הישיבה, ביקשו מיד "לתפוס מלאכים" ולהגיע עד שמים, קודם שלמדו ולו מקצת שבמקצת.
בשל כך הביע גם התנגדות נחרצת לבחורים שביקשו להוציא ציציותיהם לחוץ, לגדל זקן או להתפלל כ"ותיקין". כך גם התנגד דרך כלל (למעט מקרים חריגים) לבקשת תלמידים מצטיינים שהם או הוריהם ביקשו ל"הקפיץ" אותם כיתה, או לאלה שבמקום ללמוד לימודי חול ביקשו לשבת בבית המדרש וללמוד עוד לימודי קודש.
אחד מתלמידיו סיפר שאת מנת המוסר העוצמתית שלו בגין חומרות שלא במקומן ספג לאחר ששב מ'שבוע ישיבה' בכפר חסידים. "כשחזרתי משם", סיפר אותו תלמיד, "היו ציציותיי בחוץ והתחלתי בגידול זקן. ברגע הראשון שראה אותי ר' אריה, שלח אותי לחדר לגלח את הזקן והורה לי להכניס את הציציות. 'יש לך עוד הרבה מה ללמוד עד שתהיה צדיק. הקב"ה שונא צדיקים מחופשים'. זה היה שיעור לחיים". אגב כך נזכר באנקדוטה משעשעת נוספת: "היינו חבורה גדולה של 'בני ברקים' שלמדו בנתיב מאיר. בימי ראשון היינו עושים את הדרך מבני ברק לתחנה המרכזית בירושלים, ומשם בקו 12 לבית וגן. באחד הימים ראה אותנו ר' אריה יורדים מן האוטובוס, כשכל אחד מאתנו סוחב אחריו מזוודה גדולה. 'אני רואה שהבאתם אתכם מבני ברק הרבה חומרות, גדולות וכבדות. בפעם הבאה מוטב תשאירו אותן שם'"…
סיפור אופייני בהקשר לסלידתו של ר' אריה מחומרות יתירות זה סיפר תלמיד אחר. "באחד הימים ביקר ר' אריה בישיבת סלובודקה בבני ברק. כשעמד לצאת, ליווה אותו אחד מתלמידיו לשעבר כברת דרך ארוכה יחסית". 'מספיק', אמר לו ר' אריה, 'אל תיבטל מלימודך. שוב לבית המדרש'. 'אבל מצווה ללוות את הרב', אמר לו התלמיד. 'מצווה?' השיבו ר' אריה, 'שוב מיד לבית המדרש ומְצָא לך רב אחר לעשות בו שימוש לצורכי ה'מצוות' שלך'. זה היה ר' אריה", סיכם התלמיד. "בישיבה צריך ללמוד. עוד ועוד. את מעשי ה'צדקות' היתירה, יש להותיר לאחרים".
(ויצא תשע"ט)