קובי פרידחי (פסיכולוג בהתמחות תעסוקתית, דוקטורנט באוניברסיטת אריאל)יעקב שוכב על המיטה לפני מותו וקורא לבניו כדי להגיד להם את אשר יקרה אותם באחרית הימים. היינו מצפים שבשלב זה של חייו ייתן יעקב לילדיו ברכה, אך הדבר אינו כך וחלק מהבנים זוכים למילים קשות. "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".
אם הספקנו לשכוח כיצד שמעון ולוי נקמו את נקמת אחותם דינה והרגו את שכם על יושביה, יעקב זוכר היטב. הוא זיהה את התכונה המרכזית של שמעון ולוי והבין כי יש להם כוחות גדולים, אם רק ירצו הם יוכלו אפילו "לעקור שור" ולכן כדאי לפזרם בישראל, לא לתת להם לצבור כוח במקום אחד.
כוח וקנאות, שאפיינו את שמעון ולוי במעשה דינה, חוזרים שוב מאות שנים לאחר מכן במסע במדבר. פנחס, נציג שבט לוי, קם בקנאות להרוג את נשיא שבט שמעון זמרי בן סלוא, אשר זנה את האישה המדיינית מול כלל ישראל. כבר בשלב זה נראה ששמעון ולוי משמרים את תכונתם הבסיסית, אבל לוקחים כל אחד כיוון אחר.
כך, גם נבואתו של יעקב מתגשמת ושני השבטים נפוצים בישראל. שבט לוי לא מקבל נחלה משלו אלא מפוזר בין שבטי ישראל, אך תופס מקום של כבוד כשבט המייצג קדושה וקשר לקב"ה. שבט שמעון, לעומתו, נטמע ומתערבב בנחלתו של יהודה עד כדי כך שמאבד את זהותו העצמאית.
הדוגמה הקלאסית היא אדם עם חיבה לדמים, שיכול לבחור אם להיות רוצח או רופא מנתח
מסיפורם של שמעון ולוי ניתן ללמוד שלאדם אכן יש נטייה טבעית, כזאת שגורמת לו ללכת לכיוון מסוים, ליהנות מפעילויות מסוימות ולהצליח בתחומים מסוימים. יחד עם זאת, לאדם יש את יכולת הבחירה לאיזה כיוון לתעל את האנרגיות הנפשיות הללו. שמעון ולוי היו יחד, אחים, קיבלו את אותו גורל מוכתב מראש בברכתו של יעקב, אבל גדלו ולקחו כל אחד את גזירת הגורל שלו לכיוון אחר.
הדוגמה הקלאסית היא אדם עם חיבה לדמים, שיכול לבחור אם להיות רוצח או להיות רופא מנתח – החלטה שתלויה מאוד בחינוך שהוא מקבל ובבחירה החופשית בטוב או ברע. עם זאת, כשמדברים על שבט שלם, קבוצה חברתית או תרבות – הבחירה נהיית תהליך מורכב אף יותר.
דוגמה אחת שאני חושב עליה בימים אלו היא הנטייה הטבעית שלנו כעם ישראל, להתווכח. זו תכונה המושרשת עמוק בתוכנו, ובכוחנו כחברה להחליט לאן לקחת אותה – כדי לריב ולהתנצח או כדי לברר מתוך אחדות את האמת והצדק.
