הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)אילו הייתה זו שנת בצורת היינו קוראים מאמרים רבים, כפי שמופיעים במשך השנים, המלמדים לדעת הכותבים אותם כי הבצורת באה בשל העבודה שאין אנו שומרים שמיטה, ואנו מסתמכים ל"ע על היתר המכירה בשנת השמיטה, שהוא (לדעת הכותבים) כל כך פסול, עד שריבונו של עולם עוצר את השמיים והם לא נותנים מטר. אל דאגה, אף לא אחד יכתוב כי הגשמים המרובים היורדים כעת הם עדות לכך שהקב"ה מאשר משמיים את האחריות הכלל ישראלית של הפסיקה הממשיכה את גדולי הרבנים, וקובעת כי לעת עתה אין לנו אלא לסמוך על היתר המכירה. עובדה זו לעצמה, ובוודאי כשהיא מצטרפת לתופעות רבות מספור מעין אלו, מלמדות על המניפולציה שנוהגים לעשות במאורעות ובהתרחשויות. כביכול הקב"ה "עובד" אצל המנתחים והפרשנים המוסמכים, ותמיד הדברים אמורים להוכיח שהם צדקו. זוהי אחת המשמעויות הפשוטות של הכבדת הלב, שאנו קוראים עליה בשבועות אלה בפרשיות השבוע. הכבדת לב היא ההינעלות על כיוון מסוים, בלוא נתינת מקום לאפשרויות של בחינה עצמית מחודשת, ושל היפוך הלב לדרכים מכוונת יותר לעבודת ד'.
הדברים נכונים גם באופן ההפוך. האם הגשמים המרובים היורדים עלינו ממרום מהווים הוכחה לכך שהיתר המכירה רצוי בעיני ד' ? גם פה יש פתח למניפולציה. אנו יודעים כי יורדים גשמים מרובים; אנו פוסקים כי היתר המכירה הוא חובה בזמן הזה; ברם, אין לנו שום מושג האם יש קשר בין שני הדברים האלה. יכולות להיות כל כך הרבה סיבות לשפע היורד עלינו ממרום, וצריך להיות ישרים, ולהיזהר מלגייס את הברכה הזו לצרכים כוחניים, גם לא במישור הרוחני.
האם אפוא נכון לומר כי כיוון שאין אנו יודעים דבר- אין מקום לקשור את ירידת הגשמים בדבר מה? גם זו תהיה הכבדת לב, והתעלמות מהעולם הסובב אותנו. ראשית, אנו מחויבים להודות לקב"ה. גם בשנים בהם התפלת המים מביאה לראיה אחרת של הגשם, ולמציאות פחות קריטית – עדיין יש משמעות רבה לגשם היורד, לטבע ולחי, ולמכלול הסביבתי המלא בו אנו חיים. על כך ראוי להודות, ולהלל את שמו של הקב"ה. לא זו בלבד, אלא שדברי חכמים על גדולת ימי ירידת גשמים מלמדים אותנו כי לא יהיה זה נכון להיות אטומים לכך.
אך למעלה מזאת, הברכה היורדת משמיים יכולה להפוך את לבנו ללא קביעות אונטולוגיות המתיימרות לומר למה הוא בא. במקום להתיימר לפרש את הגשם – אפשר להוליך את הנפש ואת הרוח הפנימית לשאלה אחרת, והיא: מה יכול גשם זה לחולל בתוכי, כדי שאהיה קרוב יותר לקב"ה, מכוון יותר במידותיי, מוסרי יותר, קדוש יותר, מבורך יותר וכדו'. שאלה זו אינה מניחה שיש בידינו לקבוע מפני מה הוא יורד, אלא מבקשת להוליך מהלך נפשי פנימי ששואב את עוצמתו מן הלב פנימה. האדישות למשמעות הנפשית של הגשם מפנה את מקומה לתהליך נפשי, בו שואל אדם את עצמו מה הוא מסוגל לעשות עם החוויה הזו כדי להפוך את עצמו לאדם טוב יותר. בשעה שתשומת הלב אינה מושקעת במניפולציה, כי אם בחיפוש הדרכים הטובות והנכונות לבניין עצמי – מתווסף עוד נדבך לשפע היורד עלינו ממרום, ואנו זוכים לעולם נקי יותר ומתוקן יותר.
(וארא תשעה)
