הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)לפני מספר שבועות התחוללה סערה תקשורתית ופוליטית בעקבות אמירתו של שר החינוך ש"יש צורך ב'מסירות נפש' על ישוב ארץ ישראל". ייחסו לו כוונות שונות ממה שהתכוון, יתכן מסיבות פוליטיות גרידא, אולם יתכן שזהו שיקוף למקומו של 'ערך המסירות' בשיח התרבותי ה'פוסט מודרני', כבעל הקשרים חריגים.
עיון בפרשת וירא מהווה הזדמנות לברר את 'מידת המסירות'.
חולית הקישור שבין פרשת לך-לך לפרשת וירא היא מצוות ברית המילה שנצטווה אברהם, מהמצוות שמסמלות מסירות נפש למצוות. "'כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, וכו'. זו מילה שניתנה בשמיני" (גיטין נז ב).
הפרשה מסתיימת בנסיון העקידה, שיא של מבחן מסירות הנפש: "והאמת כי הנסיון הזה להראות לבני עולם אהבת אברהם השלמה, ולא נעשה לאותם הדורות אלא לדורות הבאים וכו' שיראו עד היכן הגיע אהבת אברהם לאל, וילמדו ממנה לאהבה את ד' בכל לבבם ובכל נפשם" (רד"ק בראשית כב א).
העקידה היתה ניסיון ל'מידת האהבה' של אברהם לקב"ה ול'מידת המסירות' שלו לצו האלקי. כגודל האתגר כך נדרשת מסירות גדולה יותר. המחוייבות הטוטאלית של אברהם אבינו, באה מאמונה חזקה, מהזדהות ומאהבה אמיתית לקב"ה.
המסירות היא מידה מפתח יסודית, שקיומן של כל שאר והמידות תלוי בה. הערכים והמידות מעמיד לא פעם בפני אתגרים קשים, ולעיתים גם סבל וחוסר נעימות. ללא מסירות ודבקות של היחיד, לערכיו, לעקרונותיו, וליעדי חייו הרוחניים והגשמיים, ספק אם יוכל לממשם. ככל שהם גדולים יותר, כך הם תובעניים יותר וזוקקים מסירות גדולה יותר.
המסירות והדבקות באים מתוך אמונה בצדקת הדרך, ומביאים לנכונות לשאת במחיר הנדרש, ולא לוותר, גם אם הוא כרוך בקושי ובסבל, ובוויתורים על הנאות אישיות.
יש והפרט ניצב בפני מבחן דרמטי ונדרש למסירות טוטאלית, שאליה הוא צריך לגייס את כל תעצומות הנפש שלו. לרוב זהו אתגר חד פעמי. באופן פרדוכסלי הוא לעיתים קל יותר מהמסירות הלא טוטאלית, התמידית, של האדם לערכיו, זו השוחקת, שנמשכת יום יום.
ההיסטוריה הקולקטיבית של עם ישראל רצופה נסיונות וגזירות, שהעמידו במבחן את 'מידת המסירות' הקולקטיבית. מצוות שהתקיימו במסירות למרות הגזירות, נצרפו ונחקקו בנפש, בגנים ובאתוס של עם ישראל, בצורה שלא ניתנת להימחות: "כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות כגון: עבודת כוכבים ומילה עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות כגון: תפילין עדיין היא מרופה בידם" (שבת קל א).
לאורך כל הדורות עם ישראל שואב כוחות ותעצומות של מסירות נפש מעקידת יצחק.
ללא מסירות הנפש של הקולקטיב הישראלי לאמונה, לערכי היהדות ומצוותיה בכל קהילות ישראל בגלות המפוזרת בארבע קצוות תבל, קשה להעלות על הדעת כיצד היהדות היתה שורדת. ללא המסירות של בני האומה ללמוד יומם ולילה ו'להמיתם עצמם באהלה של תורה', לעיתים בתת תנאים, קשה להעלות על הדעת כיצד התורה היתה משתמרת. "'כי עליך הורגנו כל היום וכו'. אלו תלמידי חכמים שממיתין עצמן על דברי תורה" (גיטין נז ב).
גם בעת החדשה, ללא מסירות הנפש של החלוצים, מייבשי הביצות, והמתיישבים בכל קצוות הארץ ובאזורים שיש בהם איומים בטחוניים, וליעדים לאומיים. וללא מסירות הנפש והדבקות במשימה של הלוחמים במלחמות ישראל קשה להעלות על הדעת כיצד מדינת ישראל היתה קמה ומתקיימת.
למטבע זו יש גם צד שני. המסירות, היא המבחן האולטימטיבי עד היכן מגיעה האמונה וההזדהות עם הערכים הללו. ללא אמונה חזקה בקב"ה, ביעוד של עם ישראל, ובצדקת דרכו, וללא תחושת אחריות על עתידו וגורלו, לא היו מצליחים לגייס תעצומות נפש לעמוד במסירות באתגרים העצומים שעמדו בדרכו.
שפר גורלו של עם ישראל שהקב"ה העמיד לו מנהיגים ראויים, שהתמסרו לתפקידם הציבורי, במסירות אין קץ, למרות המחיר האישי ששילמו על כך. "ואלה הם הרועים האמיתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים וכו'" (מס"י פרק יט).
(וירא תשעז)
