יעקב ספוקויני
במשך דורות רבים התגאה עם ישראל להיות ההפך מרודפיו.
שני הפכים גמורים בפרשה. מחד גיסא, התורה הפליגה במעשי החסד של אברהם לפרטי פרטים. מאידך גיסא, יש הדגשה יתרה על מעשי הרשע של אנשי סדום. אצל אברהם נאמר: "וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים… וַיָּרָץ לִקְרָאתָם… וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי… לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת… ואֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ" [יח, ב- ז]. "כל המהירות הזו", מסבירה נחמה ליבוביץ' [עיונים ע' 117], "והריצות האלה, אינן אלא ללמדנו מצוות הכנסת אורחים מה היא. כמה השפיעה דוגמתם של פסוקים אלה על אבותינו במשך שנות גלותם, עד שעני בישראל לא היה רוצה להסב לסעודת שבת אם אין אורח בביתו".
לעומת זאת, על אנשי סדום נאמר שהקיפו את בית לוט ודרשו ממנו להוציא אליהם את האורחים כדי לכלות בהם את זעמם.
על מנת להוסיף עוד הנגדה למעשי סדום, בא הכתוב ומעיד על אברהם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" [שם יט]. מסביר בעל 'העמק דבר': "שהיה אברהם עושה צדקה תחילה ואחר כך משפט". אברהם היה מוציא מכספו בעת התיווך בין בעלי דין על מנת לעשות שלום ביניהם, ורק אחר כך היה שופטם.
לעומתו, על אנשי סדום נאמר: "זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד" [שם כ'] – זעקת העשוקים עלתה השמימה. אנשי סדום מטיחים בפני לוט – "הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם" [יט – ט']. הם דרשו מלוט לעשות את ההפך הגמור מהשפיטה של אברהם. על כך אומר 'החפץ חיים' [ליקוטים נב – נג] כי זו הסיבה שקראו הכתוב "אברהם אוהבי", שהיה אברהם לא רק רודף צדקה וחסד, אלא שהיה מְצווֶה ומחנך את בניו ואת ביתו אחריו לנהוג כמותו. זהו הניגוד הגמור והמוחלט בין אברהם איש החסד, ובין אנשי סדום הרשעים.
במשך דורות רבים התגאה עם ישראל להיות ההפך מרודפיו. "אני גאה על שהנני יהודי, כי קשה להיות יהודי. הה כמה קשה. אין משום גבורה להיות אנגלי, אמריקני, או צרפתי. קל יותר, נוח יותר להיות אחד מהם, אך בשום פנים לא מכובד יותר. כן, כבוד להיות יהודי… אתם השונאים אומרים כי רָעִים אנחנו. אנו עדינים וטובים מכם… אני מאושר להשתייך לאומלל מבין כל אומות העולם, שתורתו היא בא כוחם של הנעלה והיפה ביותר של כל החוקים ומוסרם. אותה תורה מקודשת עתה יותר ומונצחת על ידי כך, שחוללה ונרמסה על ידי שונאי האלוקים" – כך נכתב ביצירה "יוסל רקובר בשיח עם קונו" מיד לאחר הַשׁוֹאָה בידי צבי קוליץ. סיפור זה ממחיש את הניגוד הגמור בין העם שנרצח על לא עוול בכפו ובין הרוצחים השפלים, שקבעו שיא שלילי חדש ברוע האנושי.
השבוע לפני 84 שנים נחשף סמל הרוע והרֶשע של דורנו לעיני כל. בלילה המר והנמהר, ליל טז' במרחשוון, [11 – 10 בנובמבר 1938] הידוע כ- "ליל הבדולח", התפרעו כנופיות ה- S.S וה– S.A, שרפו יותר מאלף וארבע מאות בתי כנסת, ובזזו אלפי חנויות ובתי עסק של יהודים. כמה מאות יהודים נרצחו בידי הפורעים רק בשל היותם יהודים. כ– 30 אלף יהודים נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז.
בנוסף להיותם רוצחים, היו הנאצים חמדנים. בתום הלילה הנורא, אחרי ששרפו גם ספרי תורה וספרי קודש, וגרמו לנזק סביבתי, הטילו על היהודים את האחריות לנזקים וקנסו אותם במיליארד מארק.
את החסד והיפוכו ניתן לסכם בדברי המלבי"ם על דברי אברהם: "'כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹקים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי' [כ' – יא']. אם נראה איש או עם שהוא פילוסוף גדול, וחקק לו נימוסים ישרים, והרגיל עצמו במידות טובות עפ"י עצת שכלו, בכל זאת לא נוכל לבטוח על האיש או על העם הזה, שבעת תאוותו תסיתהו לעשות רע… כי עת תבער בו אש תאוותה של אשת חן או הון רעהו באין רואה, אז גם שכלו ילך שולל לרצוח, לנאוף ולעשות כל רע. רק כוח אחד נמצא בנפש האדם אשר נוכל לבטוח שלא נחטא – מידת היראה השתולה בנפשו – יראת האלוקים".
(וירא תשפ"ג)
