הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ההבדלים בין העדות בעם ישראל אינם נוגעים רק למנהגים אלא גם לפסיקת הלכה – הספרדים נוטים אחר המחבר, האשכנזים אחר הרמ"א וכד'. וכאן טמונה בעיה, כי הבדלי פסיקה יוצרים לעתים בעם ישראל פערים שקשה להכיל אותם. למשל, בכשרות הבשר, בשר שאינו חלק יהיה כשר לאשכנזי אך לא לספרדי. ספרדי לא יניח לרוב תפילין של אשכנזי בעוד שאשכנזי יניח תפילין של ספרדי; וכן הלאה. והאבסורד זועק לשמים. היעלה על הדעת שיהודים החיים יחד, זה לצד זה, בקהילה אחת ולעתים במשפחה אחת, מתפללים באותו בית כנסת וגרים אותו בית – לא יוכלו לאכול את אותו בשר או לא יוכלו להשאיל תפילין האחד לחברו? הדבר סותר לא רק את האינטואיציה הדתית הפשוטה וההיגיון הבריא אלא גם מנוגד לתשתית של הזהות היהודית, לפיה אנחנו בראש ובראשונה עם אחד, שבניו ערבים ואחראים זה לזה.
כיצד מגשרים אפוא על פערי הפסיקה? נזכור שבתחום הזה לא מדובר במנהגים, שמעמדם יחסית קל מבחינה הלכתית, אלא בהלכה פסוקה. האם גם שם ניתן למצוא את הדרך לאחדות?
לטעמי, התשובה חיובית. בדיוק כמו במנהגים, גם בהלכות הללו יש לשמר מצד אחד את הפסיקה המקובלת בעדה ומצד שני לקבל את הפסיקה האחרת כשמתארחים אצל אדם או קהילה אחרת. הסיבה לכך היא שגם הבדלי הפסיקה בין אשכנזים לספרדים מבוססים בסופו של דבר על מנהג. כבר בתקופת התלמוד מצאנו שבבבל פסקו בדרך מסוימת ובארץ ישראל פסקו בדרך אחרת, והבדלים אלה המשיכו להתקיים בתקופת הגאונים ובימי הביניים. הווה אומר, שבדיוק כמו מנהגים, פסיקה בדרך מסוימת היא תלוית מקום. מי שהתגורר בארץ ישראל פסק כר"י קארו, ומי שהתגורר בארצות אשכנז פסק כרמ"א, וכך הלאה.
את ההסתמכות על הפסיקה על המנהג ניתן ללמוד מדברי הרמ"א. כידוע, המחבר, ר' יוסף קארו, קבע את ההלכה על פי 'שלושת עמודי ההוראה' – הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש. הרמ"א ערער על מדיניות פסיקה זו לפי שלדבריו, בדרך זו סתר המחבר את "כל המנהגים אשר באלו המדינות, אשר רובם בנויים על הכלל הזה בפשיטות ותמימות". הכלל הוא 'הלכתא כבתראי' שמשמעו שיש לפסוק על פי הפוסקים המאוחרים יותר ולא המוקדמים. הרמ"א מציין, שהמנהג במקומו הוא להסתמך על מדיניות פסיקה שונה, ומנהג זה הוא שהניע אותו לחלוק על המחבר.
את פירותיה של גישה זו ניתן למצוא בהגהותיו של הרמ"א לשולחן ערוך. פעמים רבות כתב הרמ"א את השגותיו בסגנון 'והמנהג הוא', 'והכי נהוג', וכד'. כלומר, הרמ"א ייסד את פסיקתו על העובדה שבמקומו הונהג לפסוק בדרך שונה מן המחבר, והמנהג הזה הוא שקבע את ההלכה. מכאן, שמקור סמכותה של ההלכה שנפסקה בדברי הרמ"א הוא הקשר שלה למקום מושבו, ולא שיקול למדני או עיוני.
מה נעשה בתקופתנו, בה עם ישראל שינה את מקומו ועבר לחיות יחד בארץ ישראל? הרב עובדיה יוסף סבר שבעקבות כך כל בני ישראל צריכים לקבל פסיקותיו של ה'מרא דאתרא', הוא ר"י קארו; אבל כאמור ברשימות הקודמות, קשה לכפות על אנשים אחידות ולמחוק את מסורת ההלכה שלהם. לכן לדעתי הפתרון שצריך להחיל כאן הוא אותו פתרון שהעלנו ביחס למנהגים. בביתו ובקהילתו, כל אחד צריך לשמר את ההלכה שבידיו. אך כשהוא מגיע לבית אחר, הוא נחשב כבן המקום ועליו לנהוג כהלכה של אנשי הבית. הוא יכול לאכול מהבשר שלהם ולהניח את התפילין שלהם, וכן הלאה. בדרך הזו נוכל ליהנות מהגיוון הדתי שקיים בעם ישראל לאחר אלפיים שנות גלות ומצד שני להצליח לחיות בסולידריות דתית. שכן בסופו של דבר, אחים אנחנו.
(יתרו תשפ)
