לתת

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי" (שמות כ"ה, א'-ב').
אבקש להציע מבט סוציולוגי ופסיכולוגי על מעשה התרומה.
"ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם מבחינת היקף התרומות לנזקקים", פרסם ארגון "יד אליעזר" בשנת 2015 בהתבסס על מחקרם של דבי חסקי-לוונטל, הילה יוגב-קרן וחגי כץ, משנת 2012.
נתון מגדרי מרתק שהופיע בכתבה מציין כי בטווח הגילאים שבין 18-24, נשים בישראל תורמות סכום חציוני גבוה פי שניים (!) מאשר גברים (650 ₪ מול 1250 ₪) אולם, התמונה מתהפכת כשמדובר באוכלוסייה מעל גיל 35: בקרב האוכלוסייה זו גברים תורמים כמעט פי שניים מנשים (1,000 ₪ לשנה, לעומת 555 ₪).
יש המתָרצים את הנתונים בפער במוטיבציה מגדרית שונה למתן תרומות; נשים תורמות בעיקר מתוך רצון לעזור ולפעול לשינוי חברתי, אידיאל הנשחק עם השנים, וגברים, לעומתן, נוטים לתרום מעמדה של שפע והשתייכות למעמד כלכלי וחברתי, מצב המשתפר ומתבסס עם השנים.
הסבר נוסף להבדל הוא העובדה שגברים בני 35+ משלמים מסים גבוהים מנשים, ולכן זוג יבחר לתרום יחד, בשם הבעל. גם הבדלים מגדריים ברמת ההכנסה עשויים להסביר את דפוסי התרומה. (מתוך אתר יד אליעזר).
מתן תרומה אינו מובן מאליו, וישנם מנגנונים פסיכולוגיים המווסתים/מצמצמים את פעולת הנתינה שלנו ומושתתים על תפיסות עולם שגיבשנו לעיתים לאורך דורות, לדוגמא:
א. זהות של "שורדים" – טראומת השואה והמאבק היומיומי על הישרדותנו כעם, הותירה ברבים מאתנו, בעם היהודי, צלקת. לצד הרצון להעניק ולהציל אחרים, חיינו מוּזנים ע"י פחד קיומי מהתרוששות ולפיכך נפעל לצבור חסכון לשימוש בעת צרה.
ב. תפישת "עוגת המשאבים" – גדלנו לחשוב כי נתינה לאחד תפחית בהכרח מהאחר. הכלכלה והפסיכולוגיה המודרנית מאתגרות תפישה סכמטית זו וחושפות תהליכים ויחסי גומלין היוצרים שפע הגדול מסכום חלקיו.
בפרשתנו אנו מתבקשים לתרגל נתינה, כל אחד לפי כוחו ורצונו. מרגש לראות כי במובנים רבים התורה מקדמת תובנות שהמדע גילה רק שנים רבות אח"כ – בעת מתן תרומה הנותן נשכר לפחות כמו המקבל, והעולם הנו משאב אינסופי המזמין רוחב לב ונדיבות.
(תרומה תשעט)