הרב אבינדב אבוקרט (רב קהילת אברהם יגל, גבעת שמואל)בתחילת הפרשה משה מצטווה בשלושה ציוויים – לקחת מבני ישראל שמן להדלקת המנורה, להקריב אליו את אהרן ובניו ולהכין את בגדי הקודש, ולדבר עם חכמי לב כדי שיכינו בגדי כהונה. השאלות רבות – מדוע משה מצטווה לבקש שמן מבני ישראל, הרי כבר בפרשת תרומה (שמות כח ו) הוזכר שמן למאור בין שאר החומרים שצריכים בני ישראל להביא למשכן? כמו כן, יש להבין מדוע מוזכר תפקיד אהרן ובניו להדליק את המנורה דווקא כאן, הרי הציווי העיקרי מופיע בתחילת פרשת בהעלותך (במדבר ח א-ד)? ובכלל – מה תוכנה של הקרבה זו, מה מצווה משה לעשות כאשר הוא מקרב את אהרן ובניו?
כדי לפשט את תמיהותינו יש ללמוד כיצד נבחר אהרן להיות לכהן גדול ובניו נבחרו לכהנים, שכן אם נזכר בפרשת שמות (שמות ד יד), הרי ששם נקרא אהרן "אהרן אחיך הלוי". דומה שהתשובה נמצאת באותו פסוק שבו נתכנה אהרן "לוי". שם מבשר ה' למשה שהוא יגאל את ישראל ואל לו לפחד מתגובת אחיו, שכן ברגע שיראה אותו, "ושמח בלבו". בכך נאמרה אמירה גדולה על אהרן שהיה מוכן לוותר לאחיו הצעיר ממנו על ההנהגה ושמח שמחה אמתית בתוך לבו. חז"ל מגלים לנו שהנתינה הזו, שנעשתה על ידי אהרן בשמחה עצומה ובלי שמץ של קנאה או צרות עין, היא שהעניקה לאהרן את הכהונה, למרות שמלכתחילה היה אמור להיות רק לוי.
כאן ישנו עיקר גדול ויסוד חשוב בהבנת המושג "כהונה" – הכהן הוא אדם שכל כולו נתינה לזולת ושירות לאחר, תוך כדי ויתור מוחלט על כל ההנאות של ממון ונכסים: לכהנים לא הייתה נחלה והם נאלצו להתפרנס ממעשרות, כאשר הם עובדים בעבודה קשה מאוד שהלכותיה מרובות בפרטים, מצריכות הרבה מאמץ וכוחות ויש בהן סיכון במקרה שהכהן טעה.
דומה שאת היסוד הזה מבקש משה ללמד את אהרן ובניו ולהשריש בהם ובכל אחיהם הכהנים, וזהו פשרה של כל ההקרבה הזו. ניתן עוד להוסיף שלכן נכתב הדבר בסמיכות לציווי על המנורה שכל מהותה איננו להאיר במשכן, כפי שהקשו חז"ל (שבת כב ב) "וכי לאורה הוא צריך?", אלא לבטא את העניין של הארת המשכן כלפי העולם כולו, ממש כמו תפקיד הכהנים, שהוא ההארה כלפי חוץ, מבלי לדאוג יתר על המידה לצרכים הפרטיים. כך ההארה כלפי חוץ והביטול העצמי בשביל הכלל, מתבטאים במה שמשה מלמד את הכהנים כאשר הוא מקרב אותם אליו – עניין הנתינה, שבשבילו זכו לכל מהותם ככהנים.
רעיון זה בא לידי ביטוי בביטוי "לכבוד ולתפארת": הבגדים הם לכבוד ה' והמשכן, אולם הם באים גם לתפארת הכהנים. אין זה כבוד שהכהנים זוכים לו כיון שרכשו לעצמם ממון או עוצמה, אלא פאר הניתן להם מאחרים, מתוך הערכה עמוקה על כך שהיו מוכנים לתת מעצמם למען כלל האומה.
סרו כל קושיותינו. יש כאן יותר מציוויים על שמן המאור או על עשיית הבגדים, שכן הם מופיעים במקומות אחרים, אלא רצף של אידיאות ורעיונות העולים בקנה אחד וכולם מהווים מסר לכהנים לגבי תפקידם והכבוד הניתן להם. על הכהנים ללמוד מאביהם, אהרן הכהן, ללכת בדרכו, לתרום ולשרת את עם ישראל, מבלי להתחשב בעצמם וברצונותיהם האישיים. בזכות זה יוענק להם כבוד מיוחד, ולא בגלל שהם נוטלים שררה לעצמם, אלא "תפארת", כבוד שיינתן להם בגלל נתינתם ותרומתם.
(תצווה תשעט)
