אובדים ונידָחים

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָ‍ִם" (ישעיה כ"ז, י"ג).
פסוק מוּכָּר מופיע בהפטרה, בעל לחן קָרליבָּכי סוחף המבטא את ההתרגשות הכרוכה בשיבה לירושלים.
אך לא רק שיבה ישנה כאן, אלא גם סוד של אבדה ושופר.
אובדים ונידחים
על פי הפשט, מדובר בבני עמינו שהתרחקו גיאוגרפית מארצם וחיים בגלות. אלו, עתידים להתקבץ בארץ ישראל. מבט פסיכולוגי מציע להמיר את ההגדרה הפיסית בהגדרה נפשית ולראות באובדים ובנידחים אנשים החווים בלבול ואבדן דרך (אידיאולוגית, אמונית, תעסוקתית, אישית, זוגית וכד') או החשים נידָחים- שקופים ודחויים חברתית.
" אני אבוד", חותֵם בפנַי הורה או מתבגר. אציע לו בעדינות, שיחליף מקומה של אות אחת במילה הכבדה והסופית בה השתמש: מאבוּד– לאוֹבד. "אובד אתה, ולא אבוד", אומר לו, "אם הגעת לכאן, סימן שעדיין יש לך כוחות ואתה פועל ומחפש פתח ושינוי".
קבוצה נוספת של אובדים, הם נפגעי הפייסבוק והמודרנה. כאן מדובר באנשים המוקפים ב"חברים" וב"אושר ארצי" (ארץ אשור– אושר ארצי), אך חיים בתודעה של צרה (מצרים- צרה) וזיוף ואינם יודעים שמחה מהי.
בירושלים תמָצֵא הרפואה, אומר ישעיה הנביא. שם תזכה הנפש הכואבת והטרודה, בשלום (ירושלים- שלום).
ומהי ירושלים זו?
לתפישתי, לצד קיומה הפיסי, מהותה של העיר היא תודעה של תודה, ענווה ותפילה.
***
ישנם בקרבנו גם אובדים שלא מִדעת, שאובדנם אינו כרוך במצוקה נפשית: חיי היומיום מרחיקים רבים מאתנו מתודעה של תודה, ענווה ותפילה. במובן זה אנו אובדים וגוֹלים, מבלי להכיר בכך שאָבַדְנוּ ו/או שאיבדנו את ירושלים.
מתי והיכן יִמָצאוּ לנו שופר או שעון מעורר?
"והיה ביום ההוא" אומר הכתוב. מועד היקיצה אינו נעוץ בתאריך כרונולוגי.
ייתכן ונתעורר לבחון את השאיפות, הערכים וההתנהגות שלנו ונעצור להודות או להתפלל, בעקבות שמחה גדולה או חלילה מתוך כאב ואובדן. וייתכן וזה יקרה לנו סתם כך…
מכל מקום, כל יום, להבנתי, יכול להפוך עבורנו (בדיעבד) ל"יום ההוא", בעל המשמעות המכוננת. בכל יום טומן הקב"ה עבורנו "קריאת השכמה" ופוטנציאל להתבוננות ותיקון.
"ובאו האובדים" קובע הנביא. השינוי יתרחש. מדובר בעובדה שתתממש, לא במשאלה.
(שמות תשעח)