חוקים, לא רצף

"והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו".
התורה היא בראש ובראשונה ספר חוקים. המצוות הן חוקי האלוקים, וכך הן נקראות פעמים רבות בתנ"ך. חוק פירושו צו מוחלט; הוא חל על כולם, וחובה לציית לו, בין אם רוצים בכך ובין אם לאו.
בימינו נראה שהבנה פשוטה זו התערערה במידה רבה. רבים מתייחסים למצוות ולהלכה כאל המלצה בלבד, תוכנית כבקשתך. חלקם סתם מחפפים, ואחרים מדברים על כך שהיהדות היא משהו פנימי, רגשי וקיומי, חיבור אישי בין האדם לה', שכל אחד מממש באופן אינדיבידואלי. כמובן שיש מקום ביהדות לרגש, לחוויה ולמימוש העצמי, אבל אין לשכוח שבראש ובראשונה המצוות הן חוקים, שקודם כל יש לציית להם. זה הבסיס. רק במסגרת אותם חוקים יש מקום להוסיף גוונים אישיים למיניהם. מי שמדבר על אהבת ה' אך מזלזל בהלכה, דומה למי שחוגג בהתלהבות את יום העצמאות אך עובר על חוקי המדינה.
מדי פעם ממציאים שמות חדשים לתופעה החברתית של דתיים שאינם מקפידים על ההלכה. מזרוחניקים, חפיפניקים, דתיים לייט, ועכשיו הופיע מושג חדש – "דתיים על הרצף". כביכול ישנו רצף בין דתיים "חזקים" לבין חילונים גמורים, וכל אחד ממקם את עצמו עליו כרצונו. כך ניתן למצוא אנשים המגדירים את עצמם כדתיים, למרות היותם עוברים במזיד ובקביעות על עבירות חמורות. אלא שהמינוח "דתי" הוא כמובן מתעתע; ההלכה אינה מכירה במושג כזה. מה שמעניין אותה הוא לא הגדרתו העצמית של האדם, אלא האם הוא שומר על החוקים או לא. מי שעובר על החוק, הוא עבריין, לא משנה איך הוא קורא לעצמו.
תארו לעצמכם אדם שנעצר על ידי שוטר תנועה באשמת נהיגה במהירות מופרזת. בתגובה לכך מתחיל האיש להסביר: אני לא עבריין, אני שומר חוק על הרצף, זכותי לקיים רק את החוקים שאני מתחבר אליהם, מי אתה שתקבע לי אם אני שומר חוק או לא, כל אחד יכול לפרש את החוק איך שנראה לו, אני אוהב את המדינה יותר ממך וזה מה שחשוב, בטח גם אתה עובר על כל מיני חוקים, וכן הלאה.
מי שנראה לו שהשוטר או בית המשפט יתייחסו ברצינות לנימוקים כאלה, מוזמן לנסות אותם גם כלפי בית דין של מעלה…
(יתרו תשעח)