חוק המרכולים – מראה לתהליכי פנים בציונות הדתית

חוק המרכולים – מראה לתהליכי פנים בציונות הדתית
ממצאי סקר: רק 40% מהציונות הדתית תומכים ב'חוק המרכולים'. ליותר מ-70% במגזר סרוג ביקורת על ההתנהלות הפאסיבית של 'הבית היהודי' בענייני דת-מדינה. ד"ר עידו ליברמן מנתח את הממצאים ויוצא עם מסקנות על מצבה של הציונות הדתית היום, ותמורות רבות המתחוללות בה

ד"ר עדו ליברמן

סערת חוק המרכולים שככה קמעא אך העיסוק הציבורי בעיצוב השבת הציבורית בישראל, ומעבר לכך, עיצוב יהדותה של מדינת ישראל באופן כללי, לא רק שלא תם אלא הופך עם השנים להיות אחד מנושאי הדגל של הזהות הישראלית-יהודית העכשווית וכנושא בוחן לציבוריות הישראלית המתגבשת.
סקר שנעשה בהזמנת החוג לסוציולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי על ידי מכון המחקר "מסקר" בחן את עמדות הציבור הציוני דתי ביחס לחוק. הממצים מראים שמרבית הציבור הציוני דתי מביע עמדות שליליות כלפי "חוק המרכולים" אשר אמור להגן על אווירת השבת הציבורית בישראל. רק כ 40% הביעו הסכמה עקרונית עם החוק ורק כ 47% אמרו כי אם היו חברי כנסת הם היו מצביעים בעדו. בהקשר הפוליטי, יותר מ 70% הביעו ביקורת כלפי ההתנהלות הפאסיבית שבה נוקטת מפלגת הבית היהודי בטיפול ובהסדרה של היבטים הקשורים ביחסי דת ומדינה. בחלוקה פנים מגזרית נמצא כי הציבור הליברלי, המוערך בכ 20% מכלל הציונות הדתית, מבטא עמדות שליליות יותר כלפי החוק הן ברמה הרעיונית והן ברמה הפרקטית מאשר תתי המגזרים האחרים במגזר זה. לעומת זאת, אחוז המתנגדים לפעילות הפאסיבית של ה "בית היהודי" ביחס לעיצוב הפרהסיה היהודית בישראל בקרב הציבור הליברלי הוא הנמוך ביותר באופן משמעותי משאר תתי המגזר. נתון משמעותי נוסף שעלה בסקר הוא שכ 80% מהמשיבים חושבים שהטיפול הנכון בסוגיית עיצוב השבת הציבורית בישראל אינו פוליטי או חוקי אלא דווקא דיון ציבורי ברוח אמנת גביזון – מידן. ניתן לסכם את הממצאים ולומר כי הציבור חצוי באשר ליחס המתאים לחוק המרכולים הן ברמה העקרונית והן ברמה הפרקטית תוך נטיה לדחות אותו אך יחד עם זאת, מביע את רצונו כי נציגיו הפוליטיים יעסקו באופן פעיל ויצירתי בתחום שמירת השבת במרחב הישראלי והימנעות מקבלת תפקיד של "כינור שני" ופאסיבי בתהליכי החקיקה שמנהלות המפלגות החרדיות בנושא.
הממצאים מלמדים כי הציבור הציוני דתי נסוג באופן משמעותי מהעמדה הבסיסית אשר אפיינה אותו מאז הקמתו של הפחת משמעות במושג "מדינה יהודית" באמצעות עיצוב חוקי של הפרהסיה הישראלית ברוח ההלכה היהודית. כלומר, בני הציונות הדתית לדורותיהם אשר גדלו על ברכי אמירתו המפורסמת של הראי"ה קוק "מדינת ישראל – יסוד כיסא השם העולם", קיבלו על עצמם דחייה מסוימת של החזון הגדול ובעיקר הסטתו ממימוש ממלכתי – חוקי לעבר השדה האזרחי הלא פורמלי. לעומתם, דווקא הציבור החרדי ובראשם המפלגות החרדיות, אשר באופן היסטורי התרחקו ממעורבות יתר בחיי המדינה ובעיקר בעיצוב הפרהסיה היהודית של המדינה, חיזקו עם השנים את מעורבותם בתחומים אלה. המהלכים הפוליטיים של השנים האחרונות, שבהן עושות המפלגות החרדיות מאמץ פוליטי משמעותי, לפחות למראית עין, לביצור השבת ההלכתית ב"רחוב הישראלי", לעומת חוסר המעש של מפלגת הבית היהודי בתחומים אלה, מסמלים יותר מכל את היפוך המגמה שעברו המפלגות והציבור הדתי.
השפעות ההתחככות עם הציבור שאינו דתי
ההסבר הסוציולוגי הבסיסי לתהליך היפוך התפקידים שהוצג, מצביע על כך שמידת ההתחככות הגבוהה של הציבור הדתי לאומי בציבור הכללי היא הגורם המרכזי לתהליך שהוצג. החיים המשותפים בשטחי חיים רבים בעלי דומיננטיות תרבותית חילונית תוך ההתחככות יומיומית עם הציבור הלא דתי גרמה לציבור הדתי לרגישות גבוהה יותר ל "מצב הישראלי" של חברה בעלת רוב לא דתי ובעיקר בעלת מרכיבים ליברליים אקטיביים. רגישות זו נובעת משני היבטים משלימים: האחד הוא הבנה, אם כי לא הסכמה, של הציבור הלא דתי וצרכיו והשני הוא הבנת חוסר התוחלת בשימוש בפוליטיקה פורמלית לכפייה של שמירת שבת בפרהסיה הישראלית באופן פרטני ושל שמירה על היבטים דתיים בציבוריות הישראלית באופן כללי. יש להדגיש, אין בנאמר לטעון כי הציונות הדתית אדישה לנעשה בפן התרבותי-יהודי של המרחב הציבורי בכלל ובפרט בנושאי שמירת אווירת השבת, היפוכו של דבר. דווקא ההתנסות במרחבי החיים המשותפים הכלל ישראליים מדגישים מאוד את הכרסום המשמעותי שחל בסטטוס קוו בתחומי דת ומדינה ובתחומי הפן היהודי מסורתי של המדינה. אך, בכאב לב ובהשלמה עם המציאות, ישנה מוכנות לקבלת המצב הקיים תוך חיפוש אחר דרכים ראויות לשינויו.
שבר עמוק ביחס ל'מצב הישראלי'
מעבר לפרשנות הבסיסית, נראה כי הממצאים מלמדים על תהליך עמוק ומשמעותי הרבה יותר להבנת הציונות הדתית בעידן הנוכחי. ברצוני לטעון כי הממצאים מלמדים על שבר עמוק אשר מאפיין את הציונות הדתית בעניין היחס ל "מצב הישראלי" כפי שהולך ומתעצב בעשורים האחרונים, של חברה בעלת דומיננטיות תרבותית חילונית-ליברלית וביחס למימוש חזונה המרכזי של הציונות הדתית לנוכח אתגר זה. בעיני עצמה, מחזיקה הציונות הדתית בשני תפקידים חברתיים ייחודיים לה, המהווים גורמי זהות בסיסיים שלה ואשר מעצבים את התנהגותה במרחב הישראלי מאז הקמתה. התפקיד הראשון הוא היותה "משגיח הכשרות" של מדינת ישראל ויותר מכך של הציונות כתנועתו הגאולית של העם היהודי. כלומר, הציונות הדתית רואה את תפקידה ההיסטורי כאחראית על אופייה היהודי של המדינה, להיות זו שמקימה את הרבנות הראשית והצבאית כגופים ממלכתיים, שדואגת לעיצוב אופי יהודי למועדים ממלכתיים ולחוקים דתיים בתחומי האישות ובאופן כללי אחראית לאווירה היהודית של המרחב הציבורי ולמשמעות המהותית של "המדינה היהודית". התפקיד השני הינו להוות חוליה מקשרת ומאחדת בין הקבוצות השונות בעם ישראל, להיות זו שנמצאת בתווך בין החרדים מחד והחילוניים מאידך. להיות זו שמצד אחד מחויבת לחיי הלכה ולמסורת ישראל מקדמת דנא ויחד עם זאת מצויה בכל שטחי החיים הישראליים – בתרבות ופנאי, בצבא ובתעשייה, במדע ובשירות הציבורי וכו'. שני תפקידים אלה מבוססים על אדנים אידאולוגיים יסודיים בתפיסה הציונות הדתית הבאים לידי ביטוי מיטבי בסיסמת תנועת המזרחי "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". ניתוח מעמיק של ההתנהגות הציבורית של הציונות הדתית חייב להתבסס על הבנת שני בסיסים רעיוניים אלה וניתוח שינויים שחלים בהם וביכולת המימוש שלהם לנוכח תהליכים חברתיים כלליים שחלים בחברה הישראלית.
אתגר אמוני מורכב ומעיק
מאז הצטרפות תנועת המזרחי לתנועה הציונית בסוף ה – 19 ועד שנות השבעים של המאה ה – 20 נראה היה כי אכן שני היבטים אלה של הציונות הדתית פועלים בהלימה וניתן לקדם את שניהם בכפיפה אחת. כמובן שקידומם ויישומם נתקל בקשיים ובהתנגדויות, אך לציבור ולמנהיגיו נראה היה כי רעיונות אלה תופסים את מקומם בציבוריות הישראלית ובאים לידי ביטוי במרחב הישראלי הפיזי והרעיוני. השיא הגיע בעשורים של סוף שנות השישים לנוכח תוצאות מלחמת ששת הימים ועד תחילת שנות השמונים בואכה מלחמת של"ג. היו אלה ימי המהפך הפוליטי שבו הוחלף השלטון המפא"יניקי הסוציאליסטי בממשלות בגין בסגנונו המסורתי המדגיש את רוח ישראל סבא. אך כבר באמצע שנות השמונים ובאופן משמעותי יותר בתחילת שנות התשעים, שנות ממשלת רבין והסכמי אוסלו, חשו רבים כי סדקים רבים מתחילים להיווצר בדיוק בתפר שבין שני יסודות המחשבה הציונית דתית. כל פעולה לביסוס ולחיזוק אחד מהם מחליש את השני. ניסיונות לעגן היבטים דתיים כלשהם בחקיקה נתקלו בתחושה של הרחקה ופירוד, ניסיונות לטיפוח ערכים יהודיים במערכת החינוך פוגשים במאבק חסר פשרות ברוח ה "הדתה" וכל פעולה לחיזוק תחושת הרוח והמוסר היהודי בצה"ל נתקלת בחומה נגדית בצורה. ביטוי תורני הגותי לרוח זו ולקושי במימוש חזון "שני הרגליים", התבטא באמרה הידועה "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" אשר הלכה וקנתה לה מקום מרכזי בחלל האוויר הציוני דתי.
הסתירה המהותית בין שני עקרונות הבסיס אשר בני הציונות הדתית נחשפים לה באופן משמעותי בהיותם חלק אינטגרלי של המרחב הכלל ישראלי, מהווה אתגר אמוני מורכב ומעיק. מחד גיסא, קיים הרצון העמוק והכן לבצר את המושג "מדינה יהודית" שמהווה בבת עינה של הציונות הדתית, אך מאידך גיסא כל ניסיון לפעול באופן אקטיבי בכיוון זה, לא רק שמתנפץ לנוכח ביקורת ציבורית משמעותית, אלא אף מהווה מאיץ לתהליכים נוספים של חילון והתרסה של הציבוריות הישראלית ולמאבקים קשים סביב עניין זה. תחושה זו הובילה את הציבור לאמץ במהלך שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, טקטיקה של הסתגרות והתבדלות. אולם, תהליכים אלה לא פתרו את המתח הפנימי שנוצר. להיפך, בציבור התפתחה תחושת מבוכה וחוסר אונים בכל הקשור למקומה של הציונות הדתית במרקם הישראלי ולתרומתה הייחודית לחברה בישראל. ממצאי הסקר מהווים אם כן, עדות לצפייה של הציונות הדתית להכוונה מצד אנשי רוח, רבנים ואנשי ציבור בתחום עיצוב הזהות היהודית של המדינה, אך אף יותר מכך הבעת כעס ואכזבה מן המנהיגות הפוליטית והציבורית של הציונות הדתית על זניחת העיסוק בתחום זה וההיגררות אחרי מפלגות חרדיות, במקום לעצב פתרון נכון ומותאם בתחום רגיש וחשוב זה הן לציבור הישראלי הכללי והן לתפיסת עולמה של הציונות הדתית.
(יתרו תשעח)