הרב שי פירון" אֱ-לֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר"
שני פסוקים מדגישים שאל לנו לבזות בני אדם. האחד מופיע בפרשת השבוע שלנו, פרשת משפטים: "אֱ-לֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר", ופירושו: "לפי שהמלכים והדיינין דנין דיני ממונות ונפשות רגילים בני אדם לקללם. וכן הוא אומר גם במדעך מלך אל תקלל" (רשב"ם). בעל ספר החינוך ביקש להרחיב את האמור גם על הסמכות הרוחנית וגם על הסמכות הפוליטית: "כוונת הכתוב להזהירנו על כל מי שהוא ראש שררה על ישראל בין ממשלת מלכות בין ממשלת תורה".
בעל ספר החינוך הדגיש שהאיסור נועד להסדיר את החיים במדינה. אלה כללי המשחק:" לפי שאי אפשר לישוב בני אדם מבלי שיעשו אחד מבניהם ראש על האחרים לעשות מצוותו ולקיים גזרותיו, מפני שדעות בני אדם חלוקין זה מזה ולא יסכימו כולם לעולם לדעת אחת לעשות דבר מכל הדברים, ומתוך כך יצא מבניהם הביטול והאסיפה בפעולות, ועל כן צריכין לקבל דעת אחד מהם אם טוב ואם רע, למען יצלחו ויעסקו בעסקו של עולם, פעם ימצא בעצתו וחפצו תועלת רב ופעם ההיפך, וכל זה טוב מן המחלוקת שגורם ביטול גמור. ראוי הדבר וכשר שלא נקל בכבודו, וגם שלא לקללו אפילו שלא בפניו".
פסוק אחר בחומש ויקרא עוסק באיסור לקלל חרש: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה'".
האם יש קשר בין שני האיסורים? אפשר שלא. אבל, יתכן והם מייצגים את שני הקצוות של החברה: מלך ונשיא מחד (הפס' בשמות) והחירש מאידך (הפס' בויקרא).
מדרש הלכה רואה קשר בין הפסו': "הצד השווה שבהן: שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתן" (מכילתא דר"י). בפשטות- מגמת חכמים היא לחנך אותנו להתייחס ביחס דומה למנהיג ולחירש.
הפסוקים מתארים תופעה עצובה. אנשים נוהגים לדבר סרה במנהיגיהם ובשופטיהם. אולם, במה שונה מקרה זה מדיני רכילות ולשון הרע?
המשנה במסכת תרומות מדגישה: "חרש שדיברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר" . ומכאן נוכל לחזור לעניינו: המנהיג, המלך והדיין הם כמו חרש– היינו שגם אם שמעו- אין להם יכולת להגיב, להתייחס, להתפלמס.
זוהי מציאות קשה. לשמוע את קלונך ולשתוק. אני חושב על היועץ המשפטי לממשלה; אני חושב על נשיא המדינה ועל ראש הממשלה. כמה מוטלת עליהם החובה להתנהג כחרשים: לא לשמוע– ואם שמעו– לא לדבר. פעמים רבות זה נראה מעשה לא אנושי. אבל התורה מצווה אותנו לא לקלל אנשים שלא יכולים להגיב.
ואם יורשה לי, כל מחלוקת פוליטית שתהיה לא מתירה לנו לשכוח את אחד הכללים הפשוטים בכבשונה של היהדות: אשתו כגופו. לא בכדי, למדנו בתלמוד הבבלי שהמבייש אישה– כאילו בייש בעלה (יבמות סז) ובימינו– גם להיפך. קשה להעליב מישהו שלא באמת יכול להגיב.
אם נעמיק, נוכל לומר שהתורה ציוותה אותנו שלא לקלל– ואת המנהיג שלא להגיב. גם אם נכשלנו וקללנו את מנהיגנו– הוא צריך להתנהל כחירש, כמי שלא יכול לדבר. זו תהיה זילות של המנהיג שלנו אם ייצא לקרבות רחוב כנגד מחרפיו ומקלליו. פעם, לימדו אותי שגובהו של אדם כגובהם של יריביו. אם בחרת להתעמת עימם– סימן שהם במדרגתך. לכן, על המנהיג להתנהג כחירש: להשתדל שלא לשמוע, ואם שמע– לא להגיב. התורה רצתה שאנחנו לא נקלל את מנהיגנו. זה לא ראוי. זה פוגע בהם ובנו. אבל אם חלילה ניכשל– אל למנהיג להגיב.
(משפטים תשעח)
