כאב כנגד כאב

"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל" (שמואל א', ט"ו, ל"ג).
ציון השכול של אמו של אגג, בעת הריגתו של הבן (ובדומה- ציון רגשותיה של אמו של ססרא, בספר שופטים), מאתגר ורלבנטי לחיינו שלנו.
מה ענין "מאזן השכול" הנזכר בפסוקים? האם מוות אחד שקול למוות אחר? ומה הטעם באזכור של אמו של רוצח לצד אימהות הנרצחים?
דומני כי ההפטרה מציבה בפנינו חידה חתומה בדבר מידה כנגד מידה בכלל, ולעניין כאב ושכול בפרט.
אובדנים רבים יש בעולם ואין בידנו, בני האנוש, היכולת והרשות, לטעמי, להשוות ביניהם. עם זאת, לצערי, החברה בה אנו חיים מדרגת את השכול ומייצרת היררכית מוות חברתית וכלכלית. בהקשר זה מותו של חייל שונה מאוד ממותו של אזרח, ממוות של תינוק (מוות בעריסה) או מפטירה של הורה מבוגר. בחברה גם קיימים אובדנים, שה"לגיטימיות" שלהם אינה שלמה או שאינם לגיטימיים כלל ועיקר ולפיכך הם נסתרים ואין הנפגע/ האבל זוכה להכרה, לחיבוק ולתמיכה מוסדית וקהילתית. על רשימה זו נמנים, ברמות הכלה משתנות: מוות של תינוק ברחם אמו (לידה שקטה), מוות של בן משפחה כתוצאה מהתאבדות או מנת יתר של סם, אֶבֶל על מות בעל חיים אהוב, מוות של גרוש, של בן זוג אלים או לא חוקי, פגיעה או התעללות בתוך המשפחה, מחלת נפש, דמנציה ועוד.
כאשת מקצוע, מגיעים לפתחי אובדנים וכאבים. הם נבדלים זה מזה מבחינת עוצמת הפגיעה והשלכותיה לעתיד, ועם זאת, כלל ברזל מקצועי נתון בידי וביד עמיתיי, להתייחס לכל פניה וסבל בהתאם לעוצמה בה הם מובאים, ולא על פי משקלם במאזני אסון וצער "אובייקטיביות". זאת ועוד- כל כאב, כידוע, כרוך (משפיע ומושפע) בהקשרים רחבים– תרבותיים, דתיים, אישיותיים, נפשיים והיסטוריים. אלו, יחד, מעצבים את האופן בו יחווה אותו הנפגע, ואת סגנון ותוצאות ההתמודדות עמו.
חרבו של אגג הסבה שכול, וכעת תִּשָכֵּל אמו. הבה נשאיר את הצדק ואת פענוח מאזן המוות והכאב ליושב במרומים ואנו, מצדנו, נציע לאבלים הגלויים והנסתרים בינינו– עין טובה, תמיכה ונחמה.
(תצווה תשעח)