גלות קמעה קמעה

דרור מרמור, עורך נדל"ן ב"גלובס"-פרשה וכלכלה-

בכל אירוע גדול בני האדם מחפשים את הרגע המכונן שחולל אותו. כמה דוגמאות ממאה השנים האחרונות: רצח הארכידוכס של אוסטריה ביוני 2014 (מלחמת העולם הראשונה); התנקשות הרשל גרינשפן בדיפלומט הגרמני בפריז בנובמבר 1938 (ליל הבדולח ושואת היהודים); ההתנקשות בשגריר ישראל באנגליה ביוני 1982 (מלחמת לבנון הראשונה); קריסת בית ההשקעות ליהמן ברדרס בספטמבר 2008 (המשבר הכלכלי העולמי) ועוד ועוד.
אבל בפועל, מדובר תמיד רק בעוד אבן דרך, אחת מיני רבות במגמה ארוכה. שום דבר, או כמעט שום דבר, לא קורה באבחה אחת. פעם אחר פעם, שבה ומלמדת אותנו ההיסטוריה – האישית, הלאומית והעולמית, הביטחונית או הכלכלית – כי היא נעה במסלול איטי. שהעננים לא התקדרו או התפזרו ביום אחד. ואלה רק בני האדם שחיכו לאקדח מעשן כדי להבין שהחל הקרב. מבחינתם, שב ואל תעשה עדיף, ודאי כל עוד לא נמצא ה'קאזוס בלי' שיצדיק להחזיר ירייה או להחליט לסגת. רק שאז, כשכבר נעו אמות הספים, יתברר שמאוחר מדי בשביל להסתער או לברוח. כמו במשל הצפרדע המפורסם, כשהיא מרגישה שהמים חמים מאוחר מדי בשביל לברוח.
פרעה ילמד את זה רק בפרשות הבאות. אחרי שיבחר להתעלם מהמכות הקטנות והטורדניות שינחית עליו הקב"ה, כשיגיעו המכות הגדולות הוא כבר לא יוכל לברוח.
אבל עוד קודם לכן, בני ישראל למדו זאת בתחילת פרשת שמות. לא ביום אחד הופכת מצרים ל"בית עבדים". המלך החדש או המחודש, "אשר לא ידע את יוסף", לא מתהפך עליהם ברגע. הליך השעבוד מתקדם לאיטו, מבלי שבני ישראל יודעים לזהות את שפע הסימנים המוקדמים, כשאולי עוד אפשר היה לקום ולברוח מהגלות.
בתחילה, מטיל עליהם השלטון המצרי מסים. לגיטימי. כמו שמציין הרמב"ן בפרשה: "כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך, כמו שבא בשלמה".
בהדרגה, העם המצרי הוא זה שמנצל זאת לרעה וממרר את חייהם של בני ישראל, מי יותר ומי פחות. נחמה ליבוביץ מצטטת את הרב בנו יעקב, שמפנה את תשומת הלב לעובדה שלא נאמר בפסוקים שמצרים הפכו באופן רשמי את בני ישראל לעבדים, "כי איך יעשה (פרעה) את הצעד הבלתי לגיטימי הזה, לשעבד אורחים מוזמנים היושבים בארץ ברשות המלך ובהסכמתו הגמורה? אלא שלמעשה העבידו אותם, אם כי להלכה לא היו עבדים, ואף פרעה לא קורא להם בשם זה". הבנו יעקב מדגיש שהתואר מצרים בפסוקי השעבוד מופיע בלשון רבים בלבד, ללמדנו שאין מדובר בגזירת מלך, אלא במעשי העם המצרי (מה שיסביר מאוחר יותר גם את העונש הקולקטיבי שהם ייספגו).
ובינתיים, היהודים לא מרגישים שהאדמה רועדת תחתם רגליהם. הם לומדים לסבול בשקט. להוריד את הראש, ולחכות שהגל יעבור.
אפילו "הפתרון הסופי" מגיע בשלבים. ב"הבה נתחכמה לו". כמו שכותב הרמב"ן: "אחרי כן ציווה בסתר למיילדות להרוג הזכרים על האבניים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם".
גם אחר כך, מדגיש הרמב"ן, ההרג לא יהיה ממלכתי: "לא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך או שישליכו הם אותם ליאור". פרעה מצווה את העם עצמו: "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו". העם – לא פרעה.
ההיסטוריה הזו תחזור על עצמה שוב ושוב. כשבני ישראל מתעוררים, זה בדרך כלל יהיה מאוחר מדי.
לא רק בגלל שאנחנו מחכים כאמור לאירוע הגדול שיבהיר לנו סופית שהרומן אכן נגמר – בלי להבין שאז כבר נהיה שקועים עמוק בתוך הקדירה – אלא גם בגלל שכשמבשלים אותנו לאט, אנחנו לא תמיד מבינים עד כמה רע זה מרגיש ונראה.
יעברו שנים ארוכות וקשות של שיעבוד ועינוי, עד שבסוף פרק ב' יגיעו סוף סוף השבר והזעקה שיתחילו להניע את מהלך הגאולה. "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים, מִן הָעֲבֹדָה" (שמות ב, כ"ג).
מה נזכרתם רק עכשיו? "קודם שמת, היו שרויים כל כך בגלות כי לא הרגישו שהם בגלות", מסביר בעל ה"שפת אמת". לפעמים כל כך רע, עד שהקורבן אפילו לא מבין עד כמה רע לו.
ובמילים אחרות: לא רק אור הגאולה מגיע קמעה קמעה, אלא גם חשכת הגלות. האתגר הוא לזהות את הסימנים והאיתותים מראש, ולא חלילה בדיעבד.
(שמות תשעד)