הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ראינו ברשימה הקודמת את הדיון החידתי אודות איסור גבינת נכרי. כזכור, במשנה נותר טעמו של האיסור סתום, ובגמרא הובאו מספר דעות בפירושו. אך לטעם המדויק של האיסור אין כל משמעות לכאורה. זאת מכיוון שמדובר בגזירת חכמים, וככזו אין בידינו היום הסמכות לבטלה, גם את התנאים השתנו. אך כדרכה של הלכה, מסתבר, שגם במצב שכזה, לא נאמרה עוד המילה האחרונה.
רמז ראשוני לכך ניתן למצוא בדברי הרמב"ם. בהלכות מאכלות אסורות (ג, יג), הרמב"ם פוסק שגבינת נכרי אסורה משום שמעמידים אותה בקיבת נבלה. אך מה יהיה במקרה בו אנו יודעים בוודאות שהעמידו את הגבינה לא בקיבה, אלא בחומרים אחרים (כפי שנהוג בימינו)? הרמב"ם אוסר את הדבר אך משתמש בלשון חידתית (שם, הלכה יד):
"גבינה שמעמידין אותה העכו"ם בעשבים או במי פירות כגון שרף התאנים והרי הן ניכרין בגבינה הורו מקצת הגאונים שהיא אסורה שכבר גזרו על כל גבינת העכו"ם…"
אם ביקש הרמב"ם לאסור את הדבר מדוע התנסח בלשון 'הורו מקצת הגאונים שהיא אסורה'? הרי מלשון זו משמע שיש ספק בדבר, ושדעה זו היא המיעוט?! האם הסתפק בעצמו בדבר?
דברים מפורשים יותר מובאים אצל בעלי התוספות (עבודה זרה לה, א, ד"ה 'חדא'). רבנו תם טוען שסיבת איסור גבינת נכרי הוא משום החשש לארס נחשים שהוטל פנימה, ולכן "אנו שאין נחשים מצוין בינינו אין לחוש משום גלוי". עוד הוא מעיד שישנם מקומות רבים שאוכלים גבינת נוכרים "מפני שמעמידין אותם בפרחים, וגם גאוני נרבונא התירו אותם במקומן מטעם שמעמידין אותם בפרחים".
הבעיה היא שכל הספקות הללו לא הגיעו אל השולחן ערוך. ר' יוסף קארו אוסר בהלכות תערובות (יורה דעה קטו, ב) את גבינת הנכרי בכל תנאי: "גבינות העובדי כוכבים אסרום מפני שמעמידים אותם בעור קיבת שחיטתם שהיא נבלה. ואפילו העמידוהו בעשבים, אסורה". הרמ"א מחזק את דבריו ופוסק שאכן "כן המנהג, ואין לפרוץ גדר". רק במקום שנהגו בו היתר מימים קדמונים, ניתן להקל לדבריו. אבל בכל מקרה אחר, אין להתיר את הדבר.
האם בכך נסתם הגולל על היתר גבינות הנכרי? בדומה לדיון אודות חלב הנכרי, גם כאן מגיע הרב משה פיינשטיין לעזרתנו (אגרות משה יודה דעה ב, מח). הרמ"פ טוען שבכל הנוגע לגבינות רכות, יש טעם להקל, אפילו לשיטת המחמירים. זאת משום שבניגוד לכל דיוננו עד כה, את הגבינות הרכות לא מעמידים בחומר מסוים, אלא התהליך מתרחש מעצמו. גבינות אלו, לדעתו, "לא נאסרו מעולם כלל אף להרמב"ם". סברתו של הרמ"פ אמנם אינה מביאה אותו להתיר באופן גורף את הגבינות הרכות. "למעשה איני אומר בזה היתר", הוא מעיד, אבל מצד שני הוא מעיד שהוא גם אינו מוחה במקלים בדבר. הסיבה לכך היא שסוף סוף מדובר באיסור דרבנן בלבד, ומצאנו סברה רצינית להקל, ועוד שכבר מצאנו שיטות בגאונים ובראשונים שהתירו את הדבר.
עדות נוספת מעניינת יש לנו על הרב י"ד סולובייצ'יק, שנהג לאכול בביתו גבינות גויים, שידוע שהועמדו בעשבים (ספר מפניני הרב, ערך 'גבינות גויים'). לדעתו, גבינה שכזו מותרת הדין, אך לא הורה כן ברבים משום שסוף סוף, השולחן ערוך פסק להפך מכך.
סוף דבר, גם בסוגיה זו ראינו כיצד למרות ההוראה החד-משמעית שבשולחן ערוך, שאסרה גבינות נכרי, בפועל דין זה הינו מורכב ומסועף מכל. הכל התחיל במשנה, כשרבי יהודה הנשיא, מטעמו שלו, הקנה לאיסור אופי חידתי והעלים את טעמו. במגמה זו המשיך הרמב"ם, שאסר אמנם גבינות נכרי שהועמדו בעשבים, אך עשה זו בלשון מסופקת, וכמובן בעלי התוספות שהתירו את הדבר. בסופו של דבר ראינו באחרונים סברות להקל בגבינות רכות, ומצאנו אף עדות על הרי"ד סולובייצ'יק שנהג כדעת המתירים. הנה אפוא לפנינו רצף הלכתי מרשים בהיקפו.
(בראשית תשע"ט)
