אל תסתכל בקנקן

אל תסתכל בקנקן
אם יצא לכם לראות תמונה של שני הרבנים הראשיים לישראל, הרב דוד לאו והרב יצחק יוסף, יושבים ליד שולחן אחד בו זמנית ואפילו מחליפים כמה מלים בארשת נינוחה, אל תיתנו לתמונה הזו להטעות אתכם. מתח רב שורר בין השניים. כן, גם בין שני הרבנים הראשיים האלה, יען אין חדש תחת השמש. העילה הפעם- מינוי מנהל בתי הדין הרבניים. כידוע, הרבנים הראשיים לישראל (כל עוד יש שניים…) מחליפים ביניהם באמצע הקדנציה את התפקידים הייצוגיים. זה שהיה נשיא מועצת הרבנות (הפעם, הרב לאו) יחדל מכך ויתחיל למלא את תפקיד נשיא בתי הדין הרבניים, ואילו הרב יצחק יוסף, שמכהן בחצי הקדנציה הראשונה כנשיא בתי הדין הרבניים, ייאלץ 'להסתפק' בתפקיד נשיא (כמה נשיאים יש לנו פה) מועצת הרבנות הראשית. החילופין הפעם צפויים להתקיים עוד כשלושה חודשים, בחודש אב הקרוב. א-מה-מה, מנהל בתי הדין מסיים את תפקידו ממש עכשיו. מה יעשו? יחכו שהרב לאו ייכנס לתפקיד ויהיה לו 'סיי' מי ראוי ומתאים לנהל את מערכת בתי הדין הרבנים? או אולי לפחות יתייעצו איתו מה הוא חושב נכון וראוי, שהרי בחמש השנים הקרובות הוא שיהיה הממונה על המנהל? אז, באופן ממש לא מפתיע, לא. שר הדתות , דוד אזולאי (ש"ס), מינה בימים אלה את הרב דוד מלכה לתפקיד החשוב של מנהל בתי הדין הרבניים, והרב דוד לאו יצטרך כנראה לבלוע את הצפרדע הזאת. בסביבתו של הרב דוד לאו מגדירים את ההתנהלות הזו כ'מחטף' של הרב יצחק יוסף ואנשי ש"ס שמסביבו, כדי לשמור על השפעתם בממלכת בתי הדין הרבניים גם ביום ששרביט הניצוח עליה יעבור באופן רשמי לידי הרב לאו. מה שנקרא לקבוע עובדות בשטח. בינתיים פנו למנדבליט שיעזור
**

אקמול כבר לא יעזור
תיאוריית הקונספירציה ביחס לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל עוד לא הספיקה לגווע, וכבר בחלק מהציבור הדתי-לאומי קונה לה אחיזה תיאוריה חדשה והיא: שצה"ל, צבא ההגנה לישראל, והרמטכ"ל ועוזריו בפרט, עושים כל שלאל ידם לדחות מצה"ל ובעיקר מרוח צה"ל את הדתיים, ואת מה שההלכה היהודית מחייבת. מי מהטוענים זאת יכול גם להצביע על חברי המטכ"ל היום, 24 במספר, אף לא אחד מהם חובש כיפה לראשו, כעדות לכאורה לצדקת הטענה. שמעתי גם חבר, שיעץ לבנו, חייל בגבעתי, תלמיד ישיבת הסדר, שלא לצאת לקורס קצינים כי "אתה דתי ולא יאפשרו לך להתקדם בצבא". האוחזים בדעה זו, מלח הארץ, בעצמם פטריוטים אמתיים, חשים כך באמת, ומאמינים בכל מילה בעניין היוצאת מפיהם. הם גם ייאחזו בכל דוגמא פרטנית שרס"ר באיזה גדוד מנע מחייל ליטול ידיים, כעדות למגמה הכללית לכאורה בצבא, העוינת לכאורה את הדתיים, שלא לומר חוששת מהם. מנגד, רבים (לא פחות) וטובים (לא פחות) אחרים יטענו בלהט כי הכל עורבא פרח, קונספירציות שמקורן בהתנשאות. אלה יצביעו על מגוון צעדים שהצבא עשה ועושה כדי לאפשר לחייל דתי לתפקד כנדרש בלא שרמת דתיותו תיפגע, יצביעו על כ-40 אחוז ממסיימי קורס הקצינים חובשי הכיפה הסרוגה כעדות לכך שהכל בסדר, ועוד ועוד. לאחר שיחות רבות שקיימתי באחרונה עם אלה וגם אלה, המסקנה העגומה אליה הגעתי היא שכבר חצינו את הנקודה בה עוד אפשר לדבר, לשכנע ובעיקר לתקן. הקבוצה הראשונה ממש מאמינה במה שהיא טוענת, והיא אף רואה בביקורת שהיא מטיחה ברמטכ"ל ובצה"ל שליחות "לתקן עולם במלכות שדי". הם רואים עצמם כמחזיקים באמת האבסולוטית, וככאלה הם חשים מחויבות דתית/מוסרית/לאומית לכפות עמדתם על האחרים. מתוך אהבה, כמובן. אבל זה לא רק זה. בעולם התוך-מגזרי שלנו, רבות כבר נכתב (כולל ב'שבתון') על ההפרדה וההבדלה במוסדות החינוך השונים, תנועות הנוער, ואם תרצו, אפילו קהילות בתי-הכנסת נבדלות, במקרים רבים, עפ"י אותו מפתח תיוגי תת-מגזרי. אלה, לטענתי, כבר אינם רק פערים. זו דרך חיים שונה מאוד. זהו לא רק מאבק דעות. זו כבר מלחמת השקפות. וזה לא רק עניין גיוס הבנות, שיהיו שיאמרו שזקן ארוך לה, ובכל זאת, חיים ב'שלום', הנה הציונות הדתית כמגזר חיה, תוססת, משפיעה ואף בועטת. אז, תשאלו, מה התחדש? מה נשתנה? בעיניים שלי (וכמובן, גם אני אינני חף משגיאות), אפשר לחלק זאת לשניים. האחד– הפן הכללי. כלפי המדינה וכלל אזרחיה. פעם, היה במגזר הדתי-לאומי קונצנזוס ביחס לראיית המדינה כראשית צמיחת גאולתנו על כל המשתמע מכך. יחס של לא פחות מקדושה ממש. למדינה, למוסדותיה, לראשיה, ואתם יודעים מה? גם לרבניה הראשיים. וזה היה הדבק המלכד. היום, יש בתוכנו שלא חותמים על זה. היום, בעיניים שלי (ואני לא רואה 6/6), יש במגזר קבוצות שרואות את ההשתלבות במדינה (בעבודה לצד חילונים, בלימודים כלליים, במפגשים עם חילונים רח"ל, במגורים באותו בניין, ביחס לבתי המשפט וכדומה) כורח המציאות אולי, אבל דבר שיש לצמצם אותו ככל שניתן, ולהיפך, לקדם כמה שיותר הסתגרות והתבדלות. או היחס לרבנות הראשית. יש הרואים ברבנות הראשית מוסד שיש לכבדו ולהתנהל לאורו בכל מחיר, ומולם כאלה המאמינים שלא המוסד/הגוף קובע– אלא מה הוא משדר. (ראו המחלוקות במגזר בנושא כשרות צהר, כמאפיינת הבדלי גישה אלו). "ראשית צמיחת גאולתנו" או "שתהא ראשית צמיחת גאולתנו". הפן השני– הפנים מגזרי. פעם היה 'חיה ותן לחיות'. היום– יש החשים חובה לחנך את אלה הנחשבים בעיניהם ל'פחותים' מהם, גם אם הם מבוגרים, משכילים, שאינם זקוקים בעיני עצמם ל'חינוך מחדש'. ובמשימה זו– כל האמצעים כשרים, לטעמם. בעיניים שלי, כמה שזה מצער, גם אם כבר מצליחים להושיב סביב שולחן אחד "אחים" (לא ביולוגים) מהמחנה הזה ומהמחנה השני, אם לא יעופו ניצוצות ואבוקות, במקרה הטוב יהיה זה שיח של חרשים (מניסיון) וכל צד יתבצר עוד יותר ב'אמת' שלו (ג"כ מניסיון). עוד דוגמא? אתם מכירים הרבה אמיצים שיכירו לפלונית בוגרת מדרשה מזרם 'הקו', צעיר מוכשר וראוי בוגר ישיבה מזרם 'הר עציון', למשל? והמחלוקות אמתיות, כואבות ופוצעות. אז תגידו, היש עוד ציונות דתית אחת? או שמא זרמים שונים וקוטביים, שלא לומר עוינים, של ציונות דתית?.
**
100 כרטיסי אדי בערב
כ-250 השתתפו בכנס בנושא השתלות אברים שקיים ארגון רבני ורבניות בית הלל בשיתוף מרכז ההשתלות הלאומי. הכנס נערך לזכרם של שלושה מבני מושב משואות יצחק, שלאחר מותם נתרמו איברים מגופם: ישי בן ישר ז"ל, רן וייס ז"ל והדר בר כתר ז"ל. בסוף הערב יצאו משם 100 אנשים עם כרטיס אדי. כל הכבוד.
(כי תשא תשעח)