על אילמות ואלימות

אלימות, במובנים רבים, היא תולדה של "אילמות". היכן שמסתיימות המילים, מתחילים המעשים

זה מתחיל מ – "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום" ומסתיים באופן זמני ב- "וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם". כאשר יוסף מוצא את אחיו הם אינם מדברים אתו. הם אינם מוכיחים אותו! הם לא חושפים בפניו את סגור ליבם, על אף שבהמשך הסיפור אנחנו נתוודע לעובדה שהוא התחנן בפניהם על נפשו. הוא מתחנן והם שותקים.

האילמות שלהם מתוארת באופן נורא- הם איבדו את יכולת הדיבור איתו לשלום. הם נעשו אילמים. אילמות זו הפכה להיות אלימות!

איזו מין אילמות היא זו? האם איבדו, בשל המציאות המורכבת, את יכולת הדיבור שלהם? האם בחרו באילמות זו מרצון? מה הרוויחו (במובן הפסיכולוגי) משתיקתם האלימה?

פסיכולוגים מדברים על אילמות סלקטיבית (באנגלית  .(Selective Mutism -זוהי תופעה פסיכיאטרית המתאפיינת בכישלון מתמשך לדבר באופן תקין במצבים חברתיים מסוימים, למרות הצלחה בשימוש בדיבור תקין (או קרוב לתקין) במצבים חברתיים אחרים.

אלימות במובנים רבים, היא תולדה של "אילמות". היכן שמסתיימות המילים, מתחילים המעשים. כשאין יותר אפשרות לבטא במילים: כעס, זעם, תסכול – כשמילותינו לא נשמעות, לא מובנות, לא מגיעות אל האחר ולא מקבלות הדהוד, אזי מה הטעם לדבר?

אחי יוסף יודעים גם יודעים לדבר. רק במפגש עם יוסף, בשל האמוציות שהוא עורר בהם, הם נדמו. יתכן שהם לא רצו בכך אלא הובלו למצב זה כמעט בעל כרחם. יש לדייק בלשון התורה- "לא יכלו". ניטלה מהם יכולת הדיבור.

גם במדינתנו זהו שורש האלימות של ציבורים החשים פגועים אך אין להם "פתחון פה", או ילד בכיתה, אינטליגנט, חכם, אך בעל מגבלות ביטוי. זה נראה כמו המוצא האחרון של האילם מרצון. הטיפול במקרה זה הוא טיפול פסיכולוגי. במסגרת הטיפול, המטופל מקבל הזדמנות להתבונן פנימה אל "אוצר המילים שלו", להבין אותו, להרחיב אותו ולדעת להשתמש בו באופן מותאם במצבים מורכבים מבחינה רגשית. מילותיו מקבלות, לפעמים לראשונה בחייו, הדהוד אצל המטפל ויחד הם מצליחים למצוא את השפה והמילים שיסייעו למטופל להבין טוב יותר את עולמו הפנימי, ולשנות את מה שברצונו לשנות.

בפרשות הבאות נחשף אל הטיפול הפסיכולוגי האלוקי שיוביל אותם לבסוף לומר:

"וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֘ אֲשֵׁמִ֣ים׀ אֲנַחְנוּ֘ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת"

הטיפול הצליח, הם התחילו לדבר!

(וישב תשפ"ב)