שבירת כוס בחתונה

האקט שמאפיין כיום יותר מכל חתונה יהודית הוא שבירת הכוס, ואין דבר יותר אירוני מכך. שכן, לא זו בלבד שמדובר במנהג מאוחר, שאיננו מוזכר מפורשות במשנה או בתלמוד, אלא שכיום הוא משרת מטרה בדיוק הפוכה לשמה נועד, ובשל כך אף עשוי להיות בעייתי מבחינה הלכתית.
למנהג לשבור כוס בתוך הנישואין רמז בסיפור התלמודי אודות מר בריה דרבינא ורב אשי שעשו שמחה לבניהם, וכאשר ראו שהחכמים היושבים שם שמחים יתר על המידה, נטלו כוס יקרה ושברו אותה (בבלי ברכות ל, ב – לא, א). על מעשה זה כתבו בעלי התוספות שם (ד"ה 'אייתי'): "מכאן נהגו לשבר זכוכית בנישואין".
מהקשר הדברים בגמרא שם, משמע שהסיבה המרכזית לשבירת כוס בחתונה איננה משום חורבן בית המקדש אלא משום ש"אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה", וכפי שביאר רבנו יונה (שם בדפי הרי"ף כא, א): "כדי שלא יימשך מתוך השמחה לתענוגי העולם וישכח עניני הבורא". רק בתקופה מאוחרת יותר קשרו מנהג זה לחורבן בית המקדש, כפי שמובא בשם הכל-בו ונפסק בדברי הרמ"א במסגרת ההלכות העוסקות בעשיית זכר לחורבן (אורח חיים תקס, ב): "ויש מקומות שנהגו לשבר כוס בשעת חופה". בעקבות פרשנות מאוחרת זו השתרש המנהג לומר את הפסוק "אם אשכחך ירושלים וגו'" לפני שבירת הכוס. מקור מעניין בהקשר זה הוא מחזור ויטרי (סימן תע), המיוחס לאחד מתלמידי רש"י, בו נאמר כי הכוס ששוברים היא אותה כוס שעליה ברכו את שבע הברכות: "ומטיח הכוס של זכוכית בכותל ושוברו". מכאן, שאין שום "חיוב" לדרוך על הכוס כדי לשוברה אלא ניתן לעשות זאת בכל אמצעי שהוא, כפי שעולה מסיפורי התלמוד מלמעלה.
מדוע אפוא שוברים כוס? כדי למהול מעט צער בשמחת החתונה. ומדוע דווקא זכוכית? כי בעבר זכוכית (במיוחד זכוכית מזוקקת) הייתה מוצר יקר ושבירתה הביאה צער בלב הנוכחים. אך האם טעמים אלה רלוונטיים בימינו? האמנם שבירת כוס כיום מביאה בלבו של משהו עצבות? האם באמת משהו מעלה את ירושלים על ראש שמחתו בעקבות שבירתה? לא זו בלבד שכוס זכוכית הינה מוצר זול ביותר היום, ואין שבירתה גורמת צער לאף אחד, אלא שהמציאות מלמדת שכולם דווקא שמחים בעקבות שבירתה. כל מי שנכח בחתונה אי פעם בחייו יכול להעיד כיצד מיד לאחר שבירת הכוס פוצחים בקריאות מזל טוב שמחות.
אם כך הוא, נראה שמנהג שבירת הכוס בימינו עלול להיות כרוך בבעיה הלכתית. ההלכה אוסרת על הרס כלים שלא לצורך, והעושה כן עובר באיסור "לא תשחית" (רמב"ם הלכות מלכים ו, י). הסיבה שהותרה שבירת הכוס בחופה היא רק משום "לרמז מוסר למען יתנו לב" (משנה ברורה תקס, ט) או מ"כיון שעושין זה מפני זכירת ירושלים" (ערוך השולחן אבן העזר סה, ט). אך אם אין בנו צער ואין הדבר מבטא מבחינתנו את חורבן ירושלים – כיצד אנו מתירים לעצמנו לשבור סתם כך כלים?
אכן, מצב עניינים זה הוביל את הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל להתבטא בחריפות נגד קיומו של המנהג בימינו: "לפי צורתו העכשווי הוא מנהג טפל ומוטב היה לבטלו לגמרי… ועל כגון זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה: שמנהג הוא אותיות גהנם, זאת אומרת: שכל מקום שמפשיטים מהמנהג צורתו וכוונתו המקורית ועושים אותו לסגולה או פולחן, ומכל שכן להזיה טפלה וחסרת הטעם, נהפך המנהג לשערי גהינום" (משפטי עוזיאל אבן העזר פט).
מהו אם כן הפתרון? להזיז את שבירת הכוס לאמצע החופה (לאחר מעשה הקידושין), כפי שיש הנוהגים כך היום, זהו דבר הנראה כחסר טעם, שכן אין השבירה מתקשרת אז לשמחה המתבטאת בשבע הברכות ושאותה ברצוננו למעט. מה שכן ראוי לעשות הוא לשבור את הכוס לפני אמירת הפסוק "אם אשכחך ירושלים" או לחילופין באמצע שירתו. בנוסף לכך, הרוצה לקיים את המנהג כראוי ייקח לטקס השבירה כוס או כל כלי אחר שהינם בעל שווי – כספי או סנטימנטלי – גדול יותר מאשר אותה כוס פשוטה שבדרך כלל לוקחים. כך באמת יהיה בשבירתם ביטוי של צער.
והערה אחרונה חביבה: אין שום סיבה שרק החתן יעלה את ירושלים על ראש שמחתו. ראוי בהחלט שאת הפסוק "אם אשכחך" יאמרו החתן והכלה ביחד. לא זו בלבד אלא שהם גם יכולים לשבור את הכוס ביחד. כאמור, אין חובה דווקא לדרוך על הכוס. גם הטחתה ברצפה או בכותל יכולה לעשות את העבודה, וממה שראינו עד כה, עשוי מעשה זה להיות דווקא תואם יותר למנהג המקורי.
(כי תצא תשעו)