הדם והאדם

בפרשה מופיעות שבע מתוך עשר המכות שהוכו המצרים. המשנה מלמדת כי מכות אלו נמשכו במשך שנה תמימה (עדויות פ"ב מ"י). הראשונה שבמכות, דם "ויאמר ד' אל משה….קח את מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרותם ועל יאוריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים" (שמות ו' י"ט). דרשת חז"ל על המילים "בכל ארץ מצרים", מתארת מציאות קשה ביותר "…בכל ארץ מצרים"-אף במרחצאות ובאמבטיות שבבתים. "ובעצים ובאבנים" – מים שבכלי עץ ובכלי אבן" (רש"י שם ו' י"ט). במוזיאון של ליידן בהולנד ישנו פפירוס מצרי המאשר את עובדת המכות שירדו על מצרים. הפפירוס אשר נכתב ע"י מצרי בן אותה התקופה בשם איפובר, נרכש בשנת 1828 על ידי המוזיאון . הפפירוס כתוב על שני צדדיו, והוא מכיל שבעה עשר עמודים. לדעת פרופסור עמנואל וליקובסקי, מומחה ידוע לכרונולוגיה של מלכויות מצרים, תעודה זו שייכת בדיוק לתקופת יציאת מצרים, ע’’פ התאריך המקובל ביהדות, ופפירוס איפובר הוא דיווח מן השטח. הנה מספר הקבלות בין פסוקי התורה ופפירוס איפובר: ’’ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם’’ (שמות ז' כ'), "הנהר הוא דם" (פפירוס 2:10). "ויהי הדם בכל ארץ מצרים" (שמות ז' כ"א), "דם בכל מקום" (פפירוס 2:5). "ויחפרו כל מצרים…כי לא יכלו לשתות ממימי היאור" (שמות ז' כ"ד), "אנשים נרתעים מלטעום, בני אנוש צמאים למים" (פפירוס 2:10) "אלה הם מימינו, זהו אושרנו… מה נעשה" (פפירוס 3:10).
המדרש שואל "למה לקו תחילה בדם? ומשיב "…מפני שפרעה והמצרים עובדים ליאור, אמר הקב"ה אכה אלוהיו תחילה ואח"כ עמו.." (מדרש רבה ט' ח'). היאור, מקור המים, שימש אליל עבור העם המצרי, הכאתו מערערת את היסוד האלילי בחייהם של המצרים. הנה התברר שהאלוהים שחשבוהו המצרים כאלוהים חיים, התגלה כנהר מת, הממית את הדגה שבו, מקור המזון של תושבי מצרים "והדגה אשר ביאר מתה ויבאש היאר" (שם ז' כ"א). במדרש אחר נאמר "מפני מה הביא עליהם מכת דם? מפני שהשליכו את ילדי ישראל לים, שנאמר: 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', לפיכך דן את המים אשר ביאור" (משנת ר' אליעזר י"ט) עונש המוכר בשם "מידה כנגד מידה". טעם נוסף למכה זו "לפי ששפכו דמם של ישראל כמים, נהפכו לדם יאוריהם ונוזליהם בל ישתיון" (מדרש "לקח טוב", תהילים ע"ח מ"ד)
הגמרא במסכת סנהדרין קובעת שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה. להלכה זו שלושה חריגים – עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, לגביהן דין פיקוח נפש אינו תקף, והאדם מצווה למסור את נפשו ולא לעבור עליהן. הגמרא מוצאת מקור לדין זה – דין "יהרג ולא יעבור" – ביחס לרציחה, "רוצח גופיה מנלן? – סברא הוא "…מי יימר דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי!" (מה ראית, שהדם שלך אדום יותר? שמא דמו של אותו אדם אדום יותר! (סנהדרין ע"ד ע"א). אם אדם מאיים על אדם אחר ודורש ממנו להרוג מישהו שלישי, מאליו מובן כי אל לו למאוים להציל את חייו במחיר נטילת חיי אדם אחר, מאחר שאי אפשר לשפוט דמו של מי אדום יותר – נאלץ האדם למות ולא ליטול את חייו של אדם אחר. ההסבר ההגיוני שניתן לדין מספק בהחלט – "סברא הוא".
סברא זו משמשת בסיס לדיון בסוגיות אתיות שונות, מה יהיה הדין במקרה בו ניתן להוכיח בעליל שדמו של האחד "סומק טפי" (אדום יותר)? בשאלה זו נחלקו גדולי הפוסקים, אחד המקורות עליו נסב הדיון, היתר הריגת עובר בעודו ברחם אמו, כאשר הוא מסכן את שלום האם (רמב"ם רוצח ושמירת הנפש פ"א ה"ט), ההלכה מבחינה בין דמו הפחות אדום של העובר, לבין דם האם שהוא "סומק טפי", אדום יותר, במקרה זה לא קיימת הסברא "מאי חזית.", ואזי פיקוח נפשה של האם דוחה את 'שפיכות דמים' של העובר. האם עצמה, או אדם אחר מותרים בהריגת העובר, (הגאון ר' ישעיה פיק, נו"ב מהדו"ת חו"מ סי' נ"ט, מבוא,והחזון איש הערות על חידושי ר' חיים הלוי, פ"א מהל' רוצח ה"ט). אחרים סברו שגם כאשר לא קיימת סברת "מאי חזית" עדין איסור רציחה בעינו עומד, "פיקוח נפש" אינו מתיר איסור זה, וההיתר להרוג עובר כדי להציל את האם נובע מהיותו "רודף" המסכן את חיי האם (נו"ב שם, וכן הגר"ח בריסק ושכן נראית דעת הרמב"ם).
(וארא תשעז)