הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)כל בן אשכנז המבקש לברר את ההלכה למעשה בענייני שבת ומועדים, תפילה או ברכות, בימינו, יפנה בודאי תחילה לספרו של ר' ישראל מאיר הכהן מראדין (ה'חפץ חיים'; פולין תקצ"ט-תרצ"ג), ה'משנה ברורה'. בספר זה, שהתפרסם לפני יותר ממאה שנה, מבאר ה'חפץ חיים' את הלכות השולחן ערוך בחלק אורח חיים, סעיף אחרי סעיף, תוך שהוא מוסיף את הערותיהם וחידושיהם של רבנים אחרונים רבים שבאו לאחר ר' יוסף קארו.
זמן לא רב לאחר פרסומו של ה'משנה ברורה', הוציא גאון אחר שישב בנובהרדוק ספר הלכה שנועד בדיוק לאותה מטרה: להנגיש את ההלכות שבשולחן ערוך לדורו. אותו גאון היה ר' יחיאל מיכל עפשטיין (בלארוס תקפ"ט-תרס"ח; גיסו של הנצי"ב מוולוז'ין), ושם ספרו 'ערוך השולחן'. חיבור זה, בניגוד ל'משנה ברורה', חובר על ארבעת חלקי השולחן ערוך. עוד הבדל משמעותי שקיים בין החיבורים הוא שבעוד שה'משנה ברורה' בנוי בצורת הערות על דברי השולחן ערוך, 'ערוך השולחן' הינו חיבור עצמאי, שאמנם מושתת על הסימנים של השולחן ערוך, אך כתוב בסגנון חופשי תוך שהוא מעתיק או מסכם במקומות הרלוונטיים את דברי השולחן ערוך.
עיסוק עם הציבור
מי משני חיבורים אלו ראוי להתוות את ההלכה בימינו? מצד אחד, מקובל לחשוב שה'משנה ברורה' התקבל, כנראה לאור עמדת החזון אי"ש שביכר אותו. מנגד, ישנם פוסקים הטוענים שיש להסתמך על 'ערוך השולחן', וביניהם הרב יהודה הרצל הנקין והרב נחום אליעזר רבינוביץ'.
לטעמי, ניתן להעלות שני נימוקים המצדדים בעמדתם של האחרונים (ישנם עוד אך קצרה היריעה). הראשון נוגע לדמותם של השניים. ר' ישראל מאיר הכהן מראדין היה ראש ישיבה ולא הנהיג קהילה בפועל. ר' יחיאל מיכל עפשטיין, לעומת זאת, היה רב קהילה ודיין, ובשל כך פסיקותיו קרובות יותר לעולמו של הציבור הרחב. השני נוגע לסגנון החיבורים ולדרכי הפסיקה של השניים.
בהקדמתו ל'משנה ברורה' מבאר ה'חפץ חיים' מדוע ניגש לחיבור ספרו. לדבריו, אדם איננו יכול להוציא הלכה מה'שולחן ערוך' לבדו שכן חיבורים רבים של אחרונים התווספו עליו, ומפני רוב הדעות והמחלוקות השונות "אין האדם יודע איך לפנות את עצמו לימין או לשמאל". לכן, הוא כותב, הוא ביאר בחיבורו כל הלכה בדברי השולחן ערוך, תוך שהוא מוסיף את "מסקנת האחרונים להלכה על כל דין". בהערת סוגריים ה'חפץ חיים' מונה עשרות חיבורים מהאחרונים שמהם ליקט תוספות אלו.
בדרך הרמב"ם
ר' יחיאל מיכל עפשטיין מבאר אף הוא את תכלית חיבורו בהקדמתו לחלק חושן משפט. לדבריו, גם הוא מבקש להנגיש את הלכות ה'שולחן ערוך' לבני דורו תוך שהוא מציין את דעות האחרונים. אלא, שלא כ'משנה ברורה', כאן הוא נותן מקום רחב לסברא ולהכרעה ההלכתית:
"במקום שיש מחלקות בין רבותינו האחרונים והבאתי דעותיהם ואם היה לי בדבר מה להכריע לא מנעתי מלכתוב הכרעתי כפי עניות דעתי ולהמעיין משפט הבחירה. בהרבה מקומות כשחולקים על רבותינו בעלי השו"ע וה' האיר עיני לישב דבריהם כתבתי מה שנלע"ד. עוד הרבה דינים מחודשים שמצאתי מתוך דברי רבותינו הראשונים שלא הובאו עדיין הבאתים וגם דינים מחודשים שנראה לענ"ד מתוך הסברא או באיזה ראיה לא מנעתי מלגלותה".
דברים אלו מעידים על גישתו השונה של בעל 'ערוך השולחן' אל ההלכה. בעוד בעל ה'משנה ברורה' מצהיר שהוא מלקט מדברי האחרונים וחושש לדעותיהם השונות, בעל 'ערוך השולחן' פוסק ביניהם ולעתים אף חולק עליהם. בתודעתו העצמית הוא איננו כננס שבא על גביהם אלא כאחד מהם.
אין פלא אפוא שמספר ספרי האחרונים שמצטט בעל 'ערוך השולחן' קטן לאין ערוך לעומת ה'משנה ברורה' (בכלל, על פי עדות נכדו, הוא כתב את חיבורו כשארבעה ספרים בלבד היו לידו – גמרא, רמב"ם, טור ושולחן ערוך). בנוסף, ניכרת אהדתו הגדולה לרמב"ם, שכמוהו נתן מקום גדול לסברא ולשיקול הדעת ומתוך כך הכריע את ההלכה (דמיון נוסף ביניהם קשור להיקף חיבוריהם הנוגעים גם ל'הלכתא דמשיחא').
*
לטעמי, הבדלים משמעותיים אלו מטים את הכף לטובת 'ערוך השולחן'. הלכה אינה נפסקת בבית המדרש אלא בחיים ובמפגש עם המציאות. בנוסף לכך, בפסיקת הלכה צריך לפסוק ולהכריע בין דעות, מתוך סברא ישירה ושום שכל, ולא לגשת בכפיפות רוח כלפי כל ספר הלכה שנכתב בדורות האחרונים ולחשוש לו. אמנם, גישתו של ה'חפץ חיים' נבעה מצדיקותו הגדולה ומאמונתו התמימה, אך מסופקני עד כמה היא מתאימה לצרכים
(משפטים תשעה)
