הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ברשימות הקודמות ניסנו לבסס את הטענה שבעידן המודרני, בו עצם האמונה הדתית התערערה ופשתה רוח של חילון, אין למלחמות הדת כל תועלת, וממילא הן מיותרות.
ברשימה זו אני מבקש לחתום את דיוננו בדברי רבותינו הראשונים, שאולי ניתן לראות בהם מבשרים להשקפה שביטאנו ואף מרחיבים אותה. כוונתי לדבריו המפורסמים של ר' מנחם המאירי, העוסקים בשינוי היחס לנוצרים בתקופתו.
כידוע, מספר איסורים נקבעו במטרה להרחיק את הקהילה היהודית מעובדי העבודה הזרה. בדברי בעלי התוספות אנו מוצאים עדות לכך, שבפועל, לא נהגו ישראל בדינים הללו (תופסות על עבודה זרה ב, ע"א, ד"ה 'אסור'). רבי מנחם המאירי במספר מקומות מנמק מדוע (בית הבחירה על בבא קמא לז, ע"ב):
" ולפי מה שנאמר בגמרא דווקא בעממים שאינם גדורים בדרכי דתות ונימוסים, כמו שאמר עליהם בגמרא ראה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח שלא קיימום עמד והתיר ממונם… הא כל ששבע מצות בידם דינם אצלנו כדיננו אצלם".
המאירי טוען שההלכה הקובעת ששור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור ואילו שור של נכרי שנגח שור של ישראל חייב, אינה רלוונטית בתקופתו, שכן כל ההלכות העושות לכאורה הפלייה בין יהודים לנכרים נוגעות אך ורק לאומות שאינן גדורות בנימוסים, ובכך מפירות את שבע מצוות בני נח. ממילא, אם הנכרים (ליתר דיוק, הנוצרים) בתקופתו נוהגים בהגינות ובמוסר בסיסי, אין לדון אותם בדין עובדי אלילים.
דברים אלו של המאירי נדונו רבות אצל חוקרים בני זמננו (לאחרונה, הוציא פרופ' מנחם קלנר ספר מקיף הדן בגישת הרמב"ם במעמד הלא-יהודי). יש שביקשו לטעון שהמאירי הפקיע את הנוצרים מדין עובדי אלילים בכלל, ויש שטענו שהוא רק הפקיע אותם מדין עובדי אלילים מושחתים. בין כה ובין כה, המהפך המחשבתי שהוא עשה מאיר עיניים. לדבריו, הלכות רבות הנוגעות ליחסי ישראל ועובדי אלילים, אינן נובעות מהתפיסה התיאולוגית השגויה שלהם, אלא מההתנהגות הקלוקלת שבדרך כלל מאפיינת אותה. ממילא, גם אם מבחינה תיאולוגית אנו חלוקים עליהם, הרי שכל עוד שהתנהגותם היא מוסרית, אין להחיל עליהם את ההלכות המחמירות שהוזכרו בתלמוד.
במלים אחרות ניתן לאפיין את חידושו של המאירי כמעבר מתיאולוגיה לאתיקה. הווה אומר: מחלוקת על אמונות ודעות אינה אמורה להוות לדעתו עילה ליחס מפלה או לחרמות על לא-יהודים. מה שקובע את טיבה של מערכת היחסים בינינו ובינם הוא האופן שבו הם מתנהגים. דת ישראל סולדת מהתנהגות הנוגדת את האנושיות הפשוטה, ובשל כך היא מחרימה כל מי שלא הולך בדרך זו. ממילא מי שמקיים את נורמות המוסר, אינו כלול ביחס זה – ויהא זה נוצרי, מוסלמי או כל בן דת אחרת.
כאמור, ייתכן ובדברי המאירי ניתן לזהות את היסוד לטיעון שאנו העלנו. המאירי אמנם לא חי בעידן המודרני ולא חזרה את המהפכות הגדולות שנלוו לו, אך גם הוא מבטא מגמה הנוטה להכיר בשינויים שעברה הדת בכללותה בתקופתו, שינויים המשימים דגש יתר על המוסר ופחות על האמונה. ואם על הנצרות שבימי הביניים אמר כן, על אחת כמה וכמה שהיה אומר זאת על הנצרות בתקופתנו.
לא ניתן לחתום רשימות אלו מבלי להעיר דבר מה על מלחמות הדת הקיימות בימינו בתוך החברה היהודית. בשעה שרובו של עם ישראל נטש את דרך התורה והמצוות, ובשעה ששיעורי ההתבוללות של יהדות העולם מבהילים, מלחמת החורמה שמנהלת האורתודוקסיה ברפורמים או בקונסרבטיבים נראית לי כדבר התלוש מן המציאות. את הניצחון לא תשיג האורתודוקסיה באמצעות מלחמות דת, חרמות וגידופים, נגד החולקים עליה. במקום זאת טוב שתשקיע את מירב מאמציה כדי להפוך את דרכה ליותר משכנעת ויותר אטרקטיבית, הן בעיני עצמה והן בעיני הציבור היהודי בכללו.
(יתרו תשעז)
