יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"ללפני טקס קבלת עשרת הדברות, מבקר יתרו במחנה ישראל. מה הרקע לביקור ומה מטרתו?
פחות מחודשיים עברו מאז יציאת מצרים והחדשות מתפשטות מהר בעולם. עם העבדים, הקרוי ישראל, נבחר על ידי א-לוהים חדש ולא מוכר שהשמיד את פרעה וחילו ששלטו באימפריה החזקה בעולם, והוציא את ישראל ממצרים.
עם זה מצליח כבר במלחמתו הראשונה להביס את עמלק ושורד במדבר עם עזרה "לוגיסטית" מהשמים.
בכל עמי האזור מתקיימות ישיבות קבינט הדנות באיום החדש או בהזדמנות החדשה שנוצרה באזור. המזרח התיכון השתנה והעמים צריכים להתאים עצמם ולבחון את האסטרטגיה החדשה והמעודכנת שלהם.
הראשון שבא בראש משלחת לתהות על קנקנם של ישראל הוא יתרו כהן מדיין חותן משה.
הפרשנים חלוקים מתי הגיע יתרו. האם לפני מתן תורה או אחריו, לאחר יום הכיפורים.
נראה לי נכון ללכת עם פירושו של הרמב"ן המפרש כי יתרו הגיע לאחר מלחמת עמלק באופן כרונולוגי ותפס את עם ישראל בשלב ההכנות הארגוניות למעמד הר סיני.
המפגש עצמו מעט מוזר. יתרו מגיע עם בתו ציפורה ונכדיו, אך הפגישה המרגשת של משה איתם אינה מוזכרת. התורה עוסקת במפגש הרוחני והמדיני בין משה ליתרו. ההתמקדות של משה הינה בהבהרה ליתרו שאכן מדובר פה בעם שנבחר על ידי ה' וכל האירועים שהיו ושיהיו במדבר הם בהנהגה ניסית ולא טבעית. יתרו שומע ולבסוף מסכים " עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים כי בדבר אשר זדו עליהם". מהות הביקור היא הארוחה הרשמית שעושים משה ויתרו עם כל סגל א' של העם – אהרון וזקני ישראל. הם מעלים עולות וזבחים, ולטעמי כורתים ברית אי-לוחמה בין ישראל למדיין.
המשך הביקור הוא בפן האישי של הביקור. בכובעו של יתרו כחותן משה. יתרו רואה את המעמסה הרבה שעל משה והופך ליועץ הארגוני הראשון בתנ"ך. הוא מייעץ למשה להפריד את הרשויות כך שזו המחוקקת את חוקי ה' והערכים תישאר רק בידי משה, אך את הרשות השופטת נכון לבזר וליצור היררכיה ארגונית.
בין השניים מחלוקת מהותית על תכונות המנהיגים ותחומי העיסוק שלהם. לפי יתרו הם צריכים להיות אנשי חיל, יראי א-לוהים, אנשי אמת ושונאי בצע. " ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם". הקובע הוא גודל התיק המשפטי בהקשר הסכום.
משה, מאידך גיסא, מחליט פועל באופן שונה: " ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל" ובהמשך " את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטון ישפוטו הם".
רוב המפרשים מנסים להסביר את 'הסתפקות' משה בקריטריון של 'אנשי חיל' בלבד.
הרמב"ן והרשב"ם טוענים כי תכונה זו כוללת את יתר התכונות והמעלות. ספורנו מסביר כי אנשי חיל הם החרוצים והחותרים לאמת.
לענ"ד קיימת מחלוקת מהותית בין משה ויתרו על מצבו של העם וצרכיו המיוחדים.
יתרו מגיע ממדיין – ממלכה מסודרת מבחינה חברתית. הוא רואה את העומס על משה וחושב שמדובר בעומס של תיקים משפטיים שבין אדם לחברו. כאשר המערכות המדינתיות מסודרות והדת ברורה, הויכוח היומיומי הינו סביב רכוש, זכויות, פלילים וכבוד. לשם כך צריך שופטים עשירים שונאי בצע וחותרים לאמת. לכן סכומים גדולים או תקדימים יובאו לפני משה והיתר ישפטו האחרים.
משה לעומתו מבין כי הבעיות אין רק של משפט וצדק בין אדם לחברו. קיימות שאלות של מנהיגות, שאלות על הערכים, על הנורמות, על החזון ועל המנהיגות.
לכך דרושים מנהיגים מסוג מיוחד. לשם כך דרושים מנהיגים שידבקו בערכי התורה והמצוות ולא יתכופפו בפני איש. לשם כך הוא צריך "בני חיל". אין הכוונה למנהיגים עם אומץ לב בלבד, אלא בעיקר כאלו שעם אומץ לב ציבורי. כאלו שאינם חוששים להביע את דעתם גם אם זה נגד הזרם. לדעת משה, בשלב בניית העם והובלתו במדבר, על רקע הקשיים והתלונות, זו התכונה החשובה ביותר.
לטעמו של משה מדובר במנהיגים ולא בשופטים. הם צריכים לשפוט בין אדם לחברו, אך גם להנחות בנושאים שבין האדם למקום ובעיקר לעודד את העם ולהובילו חרף כל התלונות והקיטורים.
לכן, הנושאים הקשים והמורכבים, בלי קשר להיקפם הכספי, מגיעים למשה והפשוטים יותר ייפתרו על ידי שרי העם.
בתקופתנו זו בה אנו עומדים לפני החלטות הרות גורל הנוגעות לעתידנו בארץ ישראל, הן מול מנהיגת העולם המערבי והן מול העולם הערבי אנו זקוקים למנהיגים שהם בעיקר "אנשי חיל".
(יתרו תשעז)
