הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)פרשתנו פותחת צוהר לאופי שלטונו של פרעה 'החדש'. השלטון מסואב ומרוחק מצורכי העם. הדבר ניכר בפרט בהתעלמותו של פרעה מסבל בני עמו הנגרם מן המכות, אבל גם ביחסו לעם הזר שתחתיו. עם משועבד זה איבד את זכויותיו הבסיסיות והפך בעל-כורחו למכשיר, לאמצעי שמטרתו להגדיל את כוחה של המעצמה והאימפריה השלטת. מצרים תחת שלטון חדש זה הופכת מארץ מולדת לבני-עמה, ליישות שאיבדה את משמעותה הסגולית כמדינה וכמחסה. התפוררותה הערכית היא שגורמת בסופו של דבר להתנפצות חוסנה. המכות שמביא ה' על המצרים בידי משה אינן רק כוחות הכנעה שמשקלן הולך ומצטבר. המכות הללו הן תמונת מראה צינית המוטחת אל מול פרצופו של פרעה, ויש בהן משום חותמת וגושפנקה לשקיעת עליונותו.
על מנת להבין את פרשת המכות, ראוי אולי לשוות אל מול עינינו את דמותו של דיוגנס. מעשיות רבות מתארות את מעשיו המגוחכים והמשונים של הפילוסוף היווני. מעשיה אחת מתארת כיצד הוא הולך באור יום כשנר בידו ולשאלת הפונים אליו הוא מצהיר כי הוא מחפש איש ישר. מעשיה אחרת מתארת כיצד הוא פורש מחיי החברה ומתגורר בחבית בסגפנות יתירה. כאשר אלכסנדר מוקדון פונה אליו ושואל מה הוא יכול לעשות למענו, הוא משיב – "לזוז, אתה מסתיר לי את השמש". המעשים המשעשעים הללו לא נועדו לבדח בלבד. במקורם הם באו לתאר את אובדן האימון בכוחה של המדינה. דיוגנס מחפש בנרות איש ישר, אך לא ניתן למצוא אדם ישר במרחב הציבורי, במקום בו אמור לשרור צדק ויושר. אלכסנדר השליט המאפיל על החבית של דיוגנס הוא ביטוי לכך שהקיסר הכל-יכול מהווה מכשול וחוסם את האור ואת האמת. השליט הגדול פולש לחלקת האלוקים הקטנה היחידה שנותרה. מדיניותו הקלוקלת והמושחתת מעיבה על היכולת להתבונן בדברים כהוויתם על הצדק והיושר הטבעיים – כמו גם על אמצעי המחייה הבסיסים – השייכים לכל אדם באשר הוא אדם.
המופת הראשון של משה, המהפך את המטה לנחש, מסמל אף הוא בדרכו את היפוך התפקידים האירוני במטה פרעה: משרביט המביא בשורת סדר וחיים הופך המטה לחית-טרף רודפת ופתלתלה, הנושכת בעקבי בני אדם. כמופיע במדרש: "מה הנחש מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכיה".
את המים, מקור המחיה הטבעי משה הופך לדם. בכך הוא רומז שפרעה עושה שימוש ציני בחיי אדם, כשבתמורה לזכותם לחיים הוא סוחט מהם את תמצית חלבם ודמם. בכך, פרעה מתרגם אנשים לחומר, לדם ממנו בני-האדם קרוצים.
בשלב הבא, משה מעלה את הצפרדע על ארץ-מצרים. על מנת להבין את משל הצפרדע נעיין במדרש המתמקד בשאלה כיצד הפכה אותה צפרדע שעליה נאמר "ותעל הצפרדע", לצפרדעים רבות לאין ספור המתרוצצות בבתים, בחדרי השינה, במיטות ובתנורים.
" ותעל הצפרדע ותכס את וגו',
תני ר' עקיבא אומר צפרדע אחת היתה והיא השריצה ומלאה את ארץ מצרים,
אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא מה לך אצל הגדה כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות,
צפרדע אחת היתה ושרקה להן ובאו".
על פי המדרש, ר' עקיבא סבור שבאמת הייתה רק צפרדע אחת בתחילה. אבל קצב התרבותה היה כה מהיר עד שמילאה במהרה את כל ארץ מצרים. על עמדתו זו חולק ר' אלעזר בן עזריה בבוז ובדחייה מוחלטת של הדרשה ושל הדרשן: "…לך אצל נגעים ואהלות". ומהו הסברו של ר' אלעזר בן עזריה לסיפור הצפרדע שהפכה לצפרדעים רבות? פשוט: "אחת הייתה ושרקה להן ובאו". קורא המדרש עומד תוהה במה עדיפה עמדה זו על זו? זו אינה הגיונית וזו אינה הגיונית. וכאגדה- שתיהן אפשריות! ייתכן שמה שרוצה ר' אלעזר בן עזריה לומר הוא שמכת צפרדע מגחיכה את אופיו הנכלולי של פרעה, כמנהיג הפושט על בתי נתיניו, וחודר לרשותם הפרטית ביותר. טורף את פיתם ומתערב בחדרי משכבם. הדימוי הנכון למנהגיו של פרעה הוא הדימוי של כנופיה. פרעה הוא ראש הגנבים ויחד עם שריו ומשרתיו – הוא שולט במצרים בסיאוב נורא. זה מאותת בשריקה ואלה פושטים, סרים למשמעתו. דימוי הצפרדע המשריצה לעומת זאת, חסר את התחכום הנדרש כדי לבטא את הסתאבותו של פרעה. כך או כך – סרחון נבלתם של עדת הצפרדעים נותר באוויר זמן רב לאחר שהם נעלמים שבעים ומדושני עונג על חשבון האדם חסר-ההגנה.
עפר הארץ ההופך לכינים מסמל את הפיכת הקרקע מתשתית קיום ומחיה, למכשיר רדייה באדם ובבהמה שעליה. ממקום חיות היא הופכת למוקד גירוי עצבי טורדני.
כשפרעה מורה למשה ולאהרן "לכו זבחו לאלוקיכם בארץ". ותשובת משה היא: "לא נכון לעשות כן כי תועבת מצרים נזבח לה' אלוקינו…". אי אפשר לעבוד את ה' ממצרים. יש מקומות שאי אפשר להתפלל מהם, כי מקור הברכה מוסתר על-ידי העריצות השלטת. מצרים המתועבת אינה בית-תפילה. משבר הערכים, המחנק הרוחני והטוטליטריות של פרעה אינם מותירים בדל מקום לעבודת האדם ולמרחב התכנסות המאפשר השמעת הקול והתייחדות עם הנצחי.
(וארא תשעו)
