מנהיג ונביא

פרשת שמות מתחילה את העיסוק בקורות עם ישראל ומנהיגיו וחותמת את פרק האבות ובני ישראל.
בשני נושאים בפרשה אעסוק. איך נוצרת אנטישמיות ודמות המנהיג הנדרש להצלת ישראל ממצרים.
עם ישראל שלאחר מות יעקב ובניו הוא עם מהגרים שהולך ומתבסס במצרים. ״ותמלא הארץ אותם״. הוא מתרבה לא רק בארץ גושן שהוקצתה להם, אלא בכל מצרים. עם הזמן, ברוח התקופה וכדי להידמות לשכניהם המצרים, היהודים מפסיקים למול עצמם בברית מילה. הגלות נעשית נוחה ומפנקת והמוטו הוא להיות דומים לשכנים, להיות דומים ליתר העמים, להצליח, לעשות כסף ולמצוא חן.
אך אז הקנאה של שכניהם בהם על הצלחתם והשונות יוצרות את האנטישמיות. המצרים רוצים את היהודים (כי הם משדרגים את מצרים) – אך מבודדים, כנועים ומפוחדים. נכון לנצל את היכולות שלהם, אך לשמור אותם עם כבוד וביטחון בגובה הרצפה. ״והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ״. לא שיעזוב את הארץ, אלא יעלה בביטחון העצמי מן התחתית.
לכן זכויות ההורים יעקב ויוסף נשכחות והנהגת מצרים מתחילה בהטלת מיסים על היהודים ובהגבלת עיסוקם. השלב הבא הוא מיסי קהילה והטלת משימות על כל הקהילה, את פיתום ואת רעמסס. השלב הבא הוא ממש לשימם במחנות עבודה ולהעבידם בפרך. משם להשמדה פיסית הדרך פשוטה וברורה.
כך בכל דור, כך בכל פעם כאשר אנו מתענגים על מנעמי הגלות, ורוצים להיות ככל העמים.
יותר ממאה שנים של עבדות והשפלה עוברים על העם היהודי עד לכניסתו של משה אל הזירה.
משה הינו נסיך מצרים ולא יהודי אותנטי שגדל בין צריפי הפועלים ומחצבות האבן. על מנת להנהיג עם של עבדים אי אפשר להיות עם נשמה שפלה ואופי מרוסן. לכך נדרש להיות נסיך שגדל דווקא בבית פרעה, ולכן כך בונה הקב״ה את התרחיש.
מה התכונות הנדרשות לאותו מנהיג שזכה להיקרא ובצדק ״גדול המנהיגים וגדול הנביאים״? מהו האופי הנדרש ממנהיג שצריך להרים עם משפל פיסי לעצמאות, משפל רוחני לאמונה ומשפל מנטלי ומוסרי לתעוזה וביטחון?.
לכאורה היה נדרש איש רוח אמוני או מנהיג אותנטי המלא בכריזמה ובדוגמא אישית. אך התורה מלמדת אותנו כי לסוג כזה של הובלה נדרשות שתי תכונות. האחת איכפתיות אין קץ והשנייה חוש צדק מפותח ורדיפת צדק.
באירוע הראשון בו משה פועל מתואר מצרי המתעלל ביהודי. משה מסתכל לצדדים ״וירא כי אין איש״. לאף אחד לא אכפת מהאירוע, למצרים מסביב זה נראה טבעי והיהודים העבדים כבר אפתיים להתעללות באחיהם. ברור למשה שאם יהרוג קצין מצרי, אפילו ייחוסו לבית פרעה לא יעזור לו. למרות זאת הוא מתערב והורג את המצרי ללא משפט.
באירוע השני שוב לא יכול משה לעמוד מן הצד, וכך גם בבאר ליד בנות יתרו. אכפתי ורודף צדק. אלו שתי התכונות שמאפשרות לו להוביל את ישראל עד הכניסה לארץ.
בדורנו, לעיתים המנהיגות נוקטת דרך הפוכה לחלוטין. מדיניות של אפס טעויות. כלל ראשון – לא לעשות כלום ולא להיות אכפתי. כלל שני – אם אין ברירה אז לפעול וזאת רק כשממש אין כבר ברירה, כשאתה עם הגב אל הקיר ועם הבנה ששום ועדת חקירה לא תראה את פעילותינו כשגויה. ואם פועלים, אז רק לפי החוק ולא משנה מה מרחקו מהצדק.
התורה מלמדת שלא כך יוצאים ממשבר. למצבים כאלו צריך מנהיג אכפתי שלא חושש לפעול, והוא עם חוש צדק מפותח ומעשי. מנהיג כמו משה.
(שמות תשעה)