מסווה וגילוי ומהותה של מסכה

עומדים אנו בסיומו של חג הפורים. חג עתיר הזדמנויות של הסוואה וגילוי.
פרשת השבוע, "כי תישא", מזמנת לנו מסר רלבנטי מתמיד, כמו גם הצצה אל יחסי מנהיג ומונהגים.
"ובבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסווה… וראו ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסווה על פניו עד בואו לדבר אתו" (ל"ד/ל"ה).
מקריאה ראשונית עולה שמשה רבינו עומד גלוי לפני הקב"ה, אך מסווה עצמו מול בני ישראל, אשר מתקשים לעמוד בפניו הקורנים.
הפער בין גדולתו של משה (שאפילו לא חש בה) לבין מצבו הרוחני של העם ומנהיגיו, ניכר מן הפסוקים. משה אינו יכול להביא את עצמיותו הקורנת מדבר ה' בפני העם, משום שאין העם מסוגל לעמוד במלוא עוצמתו הרוחנית. לפיכך, כופה הוא על עצמו כיסוי ו"מנגיש" עצמו, על מנת לאפשר מפגש וקבלה.
המסווה, מנקודת מבט זו, משמש אמצעי מתווך בין זוהרה של האמת המפעמת במשה רבינו, לבין המציאות ויכולת ההכלה האנושית.
חיזוק לפרשנות זו, ניתן למצוא בפרשה הקודמת (תצוה), בה הקב"ה שם על משה רבינו מסווה/ מסכה ("ושכותי כפי עליך עד עברי") , למען יוכל להכיל את המפגש עם בורא עולם. למשה מוטיבציה עצומה להיחשף אל דברי אלוקים חיים ולהיטמע בשפע האלוקי -"הראיני נא את כבודך" (ל"ג/ י"ח). התגלה אלי במלוא עוצמתך, הוא מבקש. בקשתו אינה נענית, כאמור, באופן מלא ומשה נחשף אל הקב"ה במידה בה יוכל לעמוד בקדושה ולהישאר בחיים.
לתובנה זו, של המסכה כאמצעי מתווך, יש מסר חינוכי עמוק – המכוון אל ההורה או המורה או כל איש חינוך באשר הוא. על המחנך מוטלת חובה "לגשר בין שמים וארץ" – היינו להנגיש את "התורה", לחניכיו, כפי יכולתם לקבלה ולהפנימה.
עד כאן "הקפה ראשונה".
***
קריאה דקדקנית של הפסוקים, מחייבת אותנו להמשיך ולדרוש.
"וירא אהרון וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו. ויקרא אליהם משה וישובו אליו.. וידבר משה אליהם.. ויכל משה מדבר איתם וייתן על פניו מסווה" (ל"ד/ ל- לג).
הפסוקים שלפנינו חושפים פרט קטן, המעיד על סיטואציה מורכבת מזו שחשבנו שמתוארת לעיל. ממילות המקרא עולה כעת כי משה לא כיסה את פניו כאשר מסר את דברי ה' אל נשיאי העם ואל העם עצמו, אלא עשה זאת רק כשסיים להעביר את התורה!
עניין זה חוזר פעם נוספת בכתובים, "ויצא ודיבר אל בני ישראל את אשר יצווה. וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסווה על פניו.."
מה בא דיוק זה ללמד? אם לא למטרת תווך שם שמים לאדם, לשם מה, אם כן, הושם המסווה?
ברצוני להציע, כי גם מתוך עיון זה שימש המסווה מתווך, ואולם הפעם, הוא תווך לא בין זוהר האל לברואיו ובין משה הנביא אל העם, אלא בין בני אדם: בין משה המנהיג למונהגיו ובין אדם לחברו.
כל עוד משה דיבר עם הקב"ה או העביר את דבר ה' לבני ישראל, הוא הופיע בעור פניו הקורן. נוכחותו המרשימה ודברי הקודש שהשמיע הוכיחו לעם כי לא מכוחו דיבר, אלא כשלוחו של האל ונביאו.
השמת המסכה נעשתה אחר כך, בעת שמשה רבינו "חזר להיות משה" – ועסק לכאורה בדברי חולין ובכל הקשור להנהגת העם. אומר שם האבן עזרא: "כי טעם המסווה בעבור שלא יפחדו ישראל בריבם זה עם זה. ולפי דעתי כי שם המסווה בעבור כבוד האור שחידש ה' בפניו שלא יראוהו ישראל בכל רגע, רק כאשר ידבר אליהם דברי ה".. (ל"ד/ ל"ג-ל"ד).
במצבים בהם בני ישראל רבו ביניהם ונזקקו לו כמנהיג אנושי, משה רבינו עטה על פניו מסכה. כעת כבר לא נראה מרוחק ובלתי ניתן לחיקוי ולהשגה אנושית. מתוך הקרבה שהושגה באמצעות חבישת המסכה, יכול היה משה, להביא לידי ביטוי את הממד האנושי שבו, להנהיג את העם ולסייע לו במצוקותיו.
"ויקרא אליהם משה וישובו אליו" (ל"ד/ ל"א). פעולת לבישת המסווה נעשתה לאחר הזמנת העם להתקרב ולשמוע את דבר ה'. לדידו של מנהיג האומה, הפנמת דבר האל ועבודתו, תושג באמצעות פעולות של תווך המשלבות בין נבואה ואנושיות, בין יראה וקרבה ובין גדולה וצניעות.
***
ובחזרה לפורים,
רגילים אנו לחשוב כי חבישת המסכה, ובמובן זה גם השימוש בטלפון, פייסבוק ואף השתייה לשכרה, מזמינה אותנו "להשתחרר" ולבטא ללא עכבות או אחריות, רעיונות גדולים וקטנים ככל העולה על רוחנו.
לא כך מלמדנו הכתוב.
לבישת המסכה אינה אקט של שחרור, אלא מעשה של מחויבות.
באמצעותה לא ניתן להפליג ולהחצין זהות חדשה, אלא להיפך. דרכה אנו נדרשים להיות הכי אמיתיים ואנושיים שאפשר, לעמול על החיבור בין זוהר התורה לבין התנהלותנו בעולם ולנהוג זה בזה בחמלה ובאנושיות.
(תצווה תשעו)