מה הכי חשוב ביהדות?

מהו עמוד השדרה היהודי? מהו הלוז של היהדות?

שאלות אלו עמדו בלב ויכוח ארוך יומין בין חכמי ימי הביניים אודות 'עיקרי האמונה' של היהדות. כיום, מפורסמת מאד שיטת הרמב"ם, לפיה יש ליהדות י"ג עיקרים. אני מקפיד לכתוב שזו שיטה מפורסמת, שכן דעתי, שאותה פרסמתי במאמר מנומק, היא שהרמב"ם כלל לא התכוון לקבוע י"ג עיקרי אמונה ליהדות. אבל בציבור כך הדבר נתפס. הרמב"ם קבע י"ג יסודות (כלשונו, ולא עיקרים) ליהדות, המונים בין היתר את האמונה בקיום הבורא, אחדותו, קדמותו ואי-גשמיותו; האמונה בנבואה בכלל ובנבואת משה בפרט; נצחיות תורה וא-לוהיותה, קיומו של עולם הבא וחזון אחרית הימים אודות המשיח ותחיית המתים.

האמנם זהו ליבה של היהדות? לא זו בלבד שרבים מאד מחכמי ישראל התנגדו לניסוחן של האמונות הללו כעיקרים (כפי שהראה מלך מארק שפירא בספרו העוסק בנושא, וכך גם חוקר תורת העיקרים פרופ' מנחם קלנר), אלא שבאורתודוקסיה בעידן המודרני צמחה התנגדות עקרונית לניסוח עיקרים כלשהם. המוביל של הקו הזה היה אבי האורתודוקסיה, החת"ם סופר. כשנשאל כיצד יש לפסוק בוויכוח על מניין העיקרים הוא תמה (יורה דעה שנו):

"לא ידעתי שום נפקותא כי אם קריאת שם בלבד. ולדעת המקובלים אין כאן עיקר כי כל קוצים של תורה הם עיקרים מה בין זה לזה. כל התורה כולה ראינו בעינינו חוץ מפרשת בלעם… ואפילו משה רבנו עליו השלום לא ידע, ורק מפה הקדוש ברוך הוא יתברך שמו נכתבו הדברים… והנה המאמין בכל התורה ובמצותיה רק מסתפק בפרשת בלעם הרי הוא כופר בה' אלוהינו ה' אחד, ולא יאמר אדם שפרשת בלעם היא עיקר מעיקרי התורה שבנו עליו בנין… והוא הדין ומכל שכן בגאולה אחרונה המפורשת מפי ה' למשה רבנו עליו השלום".

בגישה זו נראה שהציבור האורתודוקסי אוחז עד היום. למרות שרבים נוטים להצביע על י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם כלוז היהדות, בפועל התפיסה היא שהכל הוא עיקר. אין הבדל בין מצוות או אמונות שונות. היהדות היא משטח אחד, שיש לקבל את כולו. מבחינת הזהות היהודית דין אחד יש לשבת, כשרות, ריבית או שמיטה. הכל הוא מצוות שאנו מחוייבים בהן מתוקף התגלות שמיימית. וגם דיני דרבנן ואפילו מנהגים כלולים בכך. גם אם יש דרגות שונות מבחינת רמת החיובים, הרי שאלו חילוקים פנים-מערכתיים בלבד. מבחינה עקרונית, הכל כלול בתפיסת הזהות היהודית.

אני מבקש להציג עמדה אחרת. ודאי שיש מחוייבות הלכתית לקיום כלל המצוות, אבל לא כולן הן לוז הזהות היהודית. המצוות, וההלכה בכלל, הן מערכת מורכבת. זו מערכת שאינה שטוחה אלא רב-ממדית. יש בה שורש וענף, לב ואיברים. יש איזה עמוד שדרה שמעמיד את הזהות היהודית, וממנו צומח ומתפתח כל השאר, כפרטים מתוך העיקרים. זו הסיבה שהנביאים יכלו להוכיח את ישראל על כך שהם מקפידים על חלקים מהתורה, כמו דיני קרבנות, בעוד שהם מושחתים מבחינה חברתית. הנביאים הבינו שיש בתורה שורש וענף, ובזניחת השורש אין לענף באמת קיום.

אלא שאינני סבור שי"ג עיקרי האמונה הרמב"מיים הם לב הזהות הזו. הרמב"ם ניסח אותם על בסיס השקפת עולמו, שהיהדות היא בעיקרה דת פילוסופית, המיישרת את שכל האדם ומובילה אותו לשלמות אינטלקטואלית. על כך זכה לביקורת מצד הוגים רבים, כאמור.

מהו, אם כן, לוז הזהות היהודית? דומני שאין צורך להמציא את הגלגל בעניין הזה. לוז הזהות היהודית הוא עשרת הדברות שנכתבו על לוחות ברית והשתמרו בארון הברית שבמקדש בנפרד מספר התורה. עשרת הדברות הם ברית הייעוד של היהדות, שתכליתה לכונן "חברה גאולית" כלשונו של דוד חזוני. אין משמעות הדבר שאין ערך לשאר התורה, כפי שטענו בנצרות. ההפך הוא הנכון; כל התורה צומחת מתוך עמוד שדרה זה ומהווה ביטוי שלו. זהו הלוז היהודי שעלינו להציב גם כיום לחברה היהודית המתחדשת. ברשימות הבאות ננסה להבין מה בדיוק הדברות אומרים לנו.

(וישב תשפ"ב)