הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)מיהו מרכז היקום? העמדה הדתית תענה כמובן, שאלוקים הוא מרכז היקום – לא במובן הפיזי, אלא בהיותו הישות החשובה והמרכזית ביותר. זאת בניגוד לתפיסות הומאניסטיות חילוניות, שהן אנתרופוצנטריות ושמות את האדם במרכז.
אולם בפועל, דווקא העמדה הדתית הופכת את האדם למרכז היקום, אפילו יותר מאשר העמדה החילונית. כי בעוד שהתפיסה החילונית רואה את האדם כלא יותר מגרגיר אבק זעיר בפינה נידחת של היקום – הרי שהתפיסה הדתית מתייחסת אל האדם כאל צלם אלוקים, נזר הבריאה, שכל היקום נברא בעבורו. ולא רק העולם הזה – כל המערכת של גן עדן וגיהינום, וכל העולמות העליונים, נוצרו בשביל האדם; והדבר הכי חשוב ביקום, השאלה שהכל עומד ונופל עליה, היא האם האדם הוא צדיק או רשע, האם האנושות ממלאת את ייעודה או נכשלת בו. אפילו אלוקים עצמו רואה בבני האדם את עיסוקו המרכזי – הוא משגיח עליהם, שומע את תפילותיהם, מעניש או נותן שכר וכו'.
יתכן שזו אכן האמת. מאמרי חז"ל רבים אכן מציגים את האדם ואת עם ישראל כתכלית הבריאה, כסיבה שבגללה נברא העולם, וכבעל היכולת לתקן ולרומם את היקום כולו. אך לא כולם סוברים כך; הרמב"ם למשל טען שמעלתו של האדם נופלת בהרבה מזו של המלאכים והגלגלים, ושזו איוולת לחשוב שכל היקום נברא רק בשבילו.
אולי האמת היא אחרת. אולי כל מה שנאמר לנו בתורה ומפי הנביאים הוא רק חלק קטן מתמונה הרבה יותר גדולה. אולי ברחבי המציאות קיימים עוד הרבה יצורים ועולמות. לכל עולם שכזה, ולכל גזע תבוני של יצורים, יש דרך משלו להתקרב לה', וככל שהם מתקרבים ומתדמים אליו יותר – הם מתעלים והופכים ליותר רוחניים, ויותר בעלי השפעה על המארג של הבריאה. כשם שישנה קידמה מדעית וטכנולוגית, כך קיימת קידמה אלוקית, שמתבטאת בהבנה טובה יותר של אלוקים, בהתקרבות ובהתדמות אליו.
יתכן למשל שהמלאכים אינם אלא יצורים מעולם אחר, שהגיעו לדרגה גבוהה יותר של קירבה לא-ל, והם נשלחים על ידו כדי להדריך יצורים נמוכים יותר, כמו בני האדם, כיצד להתעלות; יתכן שבעתיד בני האדם עצמם יתעלו לדרגה כזו, ואז אולי הם יישלחו להדריך גזעים אחרים.
אם התיאור הזה נכון, נמצא שלא כל היקום סובב סביב האדם, אלא שכל היקום שואף למעלה – לעבר אלוקים. העולמות העליונים, גן עדן וגיהינום, לא נוצרו רק כדי לתגמל את האדם, אלא הם מהווים קומות גבוהות (או נמוכות) יותר בבריאה. אלוקים אמנם שולח לבני האדם התגלויות ומלאכים כדי להדריך אותם ומייחס חשיבות רבה להתקדמותם, אבל בסופו של דבר האנושות היא רק פרויקט אחד מני רבים ברחבי היקומים. המציאות לא מחכה בנשימה עצורה לראות מה יעשו בני האדם. אם האנושות תיכשל, זה יהיה הפסד שלה בלבד, ורק הפרויקט שלה הוא ש"יבוטל", ולא שאר המציאות, שתמשיך בהתעלותה לעבר האינסוף האלוקי.
אפשר להשוות, לפי תיאור זה, את המציאות לבית ספר. כל תלמיד הוא חשוב עבור ההנהלה, והיא רוצה שכל התלמידים יצטיינו ויתקדמו; אבל בסופו של דבר, כל תלמיד הוא רק אחד מבין רבים, והצלחתו וכשלונו ישפיעו בעיקר עליו, לא על כל המערכת. אולי על האנושות לראות את עצמה לא כ"תלמיד פרטי" בודד, אלא כתלמיד אחד מבין רבים אחרים, בבית הספר של הבריאה.
תיאור זה מבטא טוב יותר את נשגבותו של האל, ועשוי להכניס באדם קצת יותר ענווה. עם זאת, הוא לא מבטל את חשיבותו של האדם או את צלם אלוקים שבו, כמו הגישה החילונית; האדם הוא כמו זרע שיכול לצמוח ולהתפתח ליישות דמוי-אלוקית, אם רק ישאף לכיוון זה. קיומם של "זרעים" אחרים אינו מפחית מחשיבותו שלו, רק מתחושת המרכזיות והבלעדיות שלו.
(בא תשעה)
