הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)"הו יקירתי, אני אוהב אותך כל כך (אם כי אני יודע שזו רק תוצאה של דופמין ונוראפינפרין שמפריש המוח שלי, שהתפתח כך כדי לקדם את הרבייה והפצת הגנים שלי). האם תינשאי לי ותהיי אם ילדיי (שהאבולוציה נטעה בי את הדחף להוליד ולגונן עליהם, כדי להפיץ כאמור את הגנים שלי לדורות הבאים)?"
השיחה הזו עשויה להתרחש במחשבתו של אדם שהפנים היטב את השלכותיה של תיאוריית האבולוציה. מעבר להיותה תיאוריה מדעית על מוצא המינים, יש לאבולוציה השלכות על האופן בו בני האדם תופסים את עצמם – השלכות שאם ממצים אותן עד הסוף, מגיעים לאבסורדים בלתי נסבלים.
הבעיה אינה נובעת מהטענה שבני אדם התפתחו מבעלי חיים אחרים, אלא מהטענה שהדבר נעשה באופן של ברירה טבעית בלבד. פירושו של דבר הוא, שכל תכונה גופנית או נפשית שקיימת באדם, נמצאת אצלו רק משום שהיא מקדמת איכשהו את ההישרדות והרבייה של המין האנושי. הגורם היחיד שקבע אלו מוטציות ישרדו ואלו לא הוא הברירה הטבעית – קשיי הקיום שחיסלו את צורות החיים החלשות יותר והשאירו רק את המוצלחות.
בטענה הזו יש לא מעט בעיות. אולי המרכזית שבהן היא העובדה, שבסופו של דבר אין שום יתרון הישרדותי של ממש לאדם (או ליונקים, או לחולייתנים בכלל) על פני צורות החיים הפשוטות ביותר. חיידקים שורדים מצוין, וכך גם תולעים, רכיכות וחרקים. רבים מהם שורדים ומתרבים בצורה טובה לאין ערוך מזו של החולייתנים, ומסוגלים להסתגל בקלות לתנאים שונים, להעמיד המוני צאצאים, לחדש אברים פגועים ועוד. אילו הייתה הברירה הטבעית מוחקת את צורות החיים הפשוטות, ניתן היה לטעון שהמורכבות הופיעה בגלל יתרונה ההישרדותי; אך מכיוון שזה לא קרה, עולה השאלה המתבקשת, מה בדיוק הוביל להופעת יצירה כה מורכבת כמו האדם? האם כל מערכותיו הופיעו במקרה ושרדו רק בגלל היתרון שבהן – למרות שבשורה התחתונה אין להן שום יתרון? אדרבה, היינו מצפים שהברירה הטבעית תתגמל דווקא את צורות החיים שמצליחות להסתדר עם פחות מורכבות וסיבוכים. האבולוציה הייתה אמורה לנוע מהאדם לחיידק, לא להפך.
אבל כאמור, הבעיה החמורה יותר היא ההשלכות על נפש האדם ותכונותיו. לפי הפרשנות האבולוציונית, גם התכונות שאנו מחשיבים לנאצלות ביותר התפתחו במוחנו אך ורק בשל היותן מקדמות הישרדות. אהבה בין איש ואשה, ובין הורים לילדיהם, אינה אלא מקדמת-רביה. רחמים כלפי בני אדם אחרים התפתחו משום שהם מועילים להישרדות המין האנושי; ורחמים כלפי בעלי חיים אחרים הם סתם יריית סרק אבולוציונית. אנחנו אוהבים נוף יפה כי הוא מאפשר לנו להבחין מרחוק באויב מתקרב. ולמה אנחנו מתרגשים כל כך ממוזיקה, אומנות או חוויות דתיות, ומחפשים משמעות בחיים? נו, גם זה בטח קשור איכשהו למין, רק צריך להמציא איזה הסבר איך בדיוק.
הבעיה בסיפור הזה היא, שהוא טירוף מוחלט. האהבה שלי לאשתי וילדיי, והרחמים שלי כלפי אדם ובעלי חיים, אינם סתם מקדמי-הישרדות הורמונליים. אני מוכן למסור את נפשי עבור אמונתי ועקרונותיי בשל הערך שבהם, ולא מפני שאיכשהו מסירות הנפש שלי מועילה להישרדות המין האנושי. איך אני יודע את כל זה? אולי אני חי באשליה עצמית נאיבית? אולי. אולי אני גם בעצם עטלף שחולם שהוא בן אדם, מי יודע. אבל כדי לשכנע אותי בזה יידרש יותר מסיפור הברירה הטבעית. אמונתי בכך שהאדם אינו רק מכונת רביה גנטית, מבוססת על היכרותי האישית עם עצמי ועם אנשים אחרים, ואין לי שום סיבה לוותר עליה רק מפני שכמה אתאיסטים מעדיפים להסביר את הכל באופן שנראה להם "פשוט" יותר (ושמא הנטייה להעדיף הסברים פשוטים, שאינה רציונאלית במיוחד, התפתחה בנו רק כתוצאה מסיבות אבולוציוניות מסוימות?..).
(בשלח תשעה)
