ד"ר יצחק קניגסברגלאחר סיום הציווי על מלאכת המשכן, הקב"ה פנה למשה: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז',כ'). משה ביקש לקחת מבני ישראל את השמן המשובח ביותר, להדליק בו את מנורת המאור שבמשכן: "זך – בלי שמרים, כמו ששנינו במנחות (פו', א) מגרגרו בראש הזית וכו': כתית – הזיתים היה כותש במכתשת, ואינו טוחנן בריחים, כדי שלא יהו בו שמרים" (רש"י).
גם בימינו משתמשים בהגדרת "כתית" לשמן בדרגת איכות גבוהה המיועד לאכילה. כתית, הוא למעשה שם כולל לאחוזי רמת החומצות החופשיות בשמן הזית. ככל שרמת החומציות נמוכה יותר, כך רמת הכתית נחשבת לטובה יותר. איכות השמן נגזרת מסוג הזיתים, ממועד המסיק ומאופן הכנתו. הזית הנפוץ באזורנו הוא הזית הסורי (הצורי) שמקורו בצור, ובו השתמשו בימי קדם. פירותיו עסיסיים וטעמם עשיר וארומאטי. נחלתו של שבט אשר בגליל המערבי, הקרוב לצור, תואמת את הנאמר בברכת משה: "וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ" (דברים לג',כד'). בהפקת השמן יש שני סוגי כבישה: כבישה חמה שנותנת שמן באיכות נמוכה, וכבישה קרה ( עד 27 מעלות), הנותנת את שמן הכתית באיכות גבוהה, שבה החומציות אינה עולה על 1% .
נשאלת השאלה: מדוע נצטוו בני ישראל לקחת למאור "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית" משובח, ולא להסתפק ב "שֶׁמֶן זַיִת" בלבד?
בציווי על בניית המשכן וכליו, המוטיב המרכזי העובר כחוט השני בכל פריט הוא: טוהר ושלמות. הקב"ה קבע מידות מדויקות לכל כלי המשכן, להיכל ולחצר המשכן. ארון העדות, שלחן לחם הפנים ומזבח הקטורת, היו עשויים מעצי שיטים ומצופים זהב טהור. המנורה הייתה עשויה מקשה אחת, מכיכר זהב טהור ( 24 קרט = 100% זהב טהור) על ירכה, קניה, כפתוריה, פרחיה וגביעיה. אסור היה להשתמש בסגסוגת של זהב עם מתכות אחרות (18 קרט = 75% זהב טהור 25% מתכות אחרות).
גם בעבודות המשכן השלמות שלטה בכיפה. על הפרה האדומה נאמר : "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (במדבר יט',ב'). גם הקרבנות היו צריכים להיות ללא פגם גופני: "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ" (ויקרא א',י'), וכך פסק הרמב"ם: (הלכות איסורי מזבח פרק א ,א') "מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימין ומובחרין שנאמר 'תמים יהיה לרצון', זו מצות עשה".
גם הכוהנים ששימשו בקודש היו צריכים להיות שלמים בגופם ובנפשם: "כל כהן שיש בו מום בין מום קבוע בין מום עובר לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים שנאמר 'אל הפרוכת לא יבוא ואל המזבח לא יגש" (רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ו,א') ,
הדרישה לשלמות, ללא פגם וללא רבב, שאפפה את עבודת הקודש, מצאה את ביטויה בהדלקת מנורת המאור עם "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית" ולא עם שמן זית רגיל.
כאשר השמן מכיל חלקיקים זרים (שמרים בשמן זית רגיל), הם יגרמו לתופעות לוואי ולאי אחידות הלהבה. לתופעות אלה אין כל משמעות, כאשר משתמשים בשמן זית לצורך הארת הבית, אך יש להן משמעות כאשר יש דרישה לקבלת להבה מושלמת במנורת המאור במשכן.
זאת הסיבה לכך שמשה נתבקש לפנות אל בני ישראל לקחת: "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד".
(תצווה תשעה)
