זכות השמיעה וחובת השמיעה

ראשיתה של פרשת יתרו פותחת בתיאור תכונתו המיוחדת של יתרו, יכולת השמיעה: "וישמע יתרו". המדרש, ורש"י בעקבותיו, תוהים על פשרה של שמועה זו, ואומרים: "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".
הספורנו עומד על הלשון המיוחדת "וישמע", לעומת לשון "וירא" שנזכרת במקומות רבים אחרים (כגון: "וירא בלק בן צפור" – במדבר כב, ב, ובפרשתנו: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים" – שמות יט, ד), ומבקש לחלק ביניהם: לשון ראייה מתייחסת להווה, ואילו לשון "שמיעה" מתייחסת למאורעות העבר.
לפי פירוש זה, הכתוב מדגיש שיתרו מתבונן בקריעת ים סוף ובמלחמת עמלק מתוך מרחק מסוים. בעת התרחשות המאורעות עשוי אדם להתלהב מעוצמת הרגע, להתפעם מגודל החוויה, ואלה עשויות לסמא את עיניו. רק במבט לאחור, בחלוף הזמן, עשוי אדם לתפוס את המאורעות מתוך פרספקטיבה אמתית ולהעריך כראוי את טיבם.
מכאן עולה גם האבחנה שבין שני המאורעות. קריעת ים סוף נתפשה בעיקרה כמעשה שמיים, מעשה נסים. אין בה בהכרח כדי להעיד על עוצמתו של האדם, של העם, אלא על זו של הקב"ה. לעומת זאת, במלחמת עמלק נטלו בני ישראל חלק פעיל, והוכיחו כי גם כאשר ה' נלחם להם, אין הם מחרישים אלא מתגייסים להילחם בגבורה באויביהם.
כיוצא בדבר, הדגיש רבי מנדלי מקוצק (ודבריו הובאו ב"תורת עם" על אתר), שלא רק מה שומעים עיקר, אלא כיצד שומעים ומה עושים בעקבות השמועה. אותה שמועה עצמה כשהגיעה לכנען ופלשת – "שמעו עמים וירגזון". תקפה אותם בהלה, אי שקט, פאניקה. תזוזה ותנועה לכל עבר. פחד אחזם, והם ביקשו לברוח מהקב"ה ולמרוד בו.
לא כן יתרו. הוא לא ראה במאורעות רק את הניצחון הצבאי או המדיני, אלא גם את יד ה' שמאחוריו, גם את נמעניה: "את כל אשר עשה א-להים למשה ולישראל עמו". ומיד נכנסה בו יראת שמים והתרוממות הרוח, ובא והתקרב לקב"ה.
כמין הד ובת קול, מודגשת גם בהמשך הפרשה תכונת השמיעה. לאחר שמשה רבנו כורע תחת עומס השיפוט, מייעץ לו חותנו שימנה לו "שרי אלפים ושרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות". משה נענה לקריאה, ואף הוא "שומע", כמין הד למעשה חותנו: "וישמע משה לקול חותנו, ויעש כל אשר אמר" (יח, כד).
כפי שמדגיש כבר התרגום, "שמיעה" זו אינה רק שמיעה פיזית, שמיעת הקול, אלא קבלה והבנה. אף על פי שהעצה הגיעה מלבר, מגורם חיצוני, מכהן מדיין, שביקר את מערכת השיפוט ה"יהודית", וביקש לערוך בה רפורמה מקיפה, לא נרתע משה רבנו מאימוץ העצה הטובה. משה הקשיב, האזין, הפנים את הצורך הגדול בשינוי. אך הוא לא הסתפק ב"שמיעה" ובהבנה, אלא סמך לה מעשה. "ויעש כל אשר אמר". משה רבנו יישם את העצה הטובה לאלתר. הוא לא חשש שאימוץ העצה בשלמותה – "כל אשר אמר" – יוזיל את ערכו בעיני הבריות.
כבר במדרש ההלכה התנאי (מכילתא דרשב"י יתרו, פרק יח; מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דעמלק פרשה ב) היה מי שסירב לקבל הנחה זו. ובעוד שרבי יהושע מפרש "ויעש כל אשר אמר לו" – חותנו, מפרש רבי אלעזר המודעי: "וישמע משה לקול חותנו, [=אבל] "ויעש כל אשר אמר לו – א-להים!".
מכל מקום, פשוטו של מקרא בוודאי נוטה לדעת רבי יהושע, ומלמד שגם ב"גויים" יש חוכמה. כשמגיעים הדברים לענייני מינהל תקין ופרוצדורה, ראוי לעתים ללמוד דווקא מהמתוקנים שבהם. ויפים לכאן דבריו של בעל "תורת המנחה", רבי יעקב ב"ר חננאל סיקילי (מתלמידי הרשב"א, המאה הי"ד): "תועלת גדולה למדנו ממנו ומוסר גדול, שאין לאדם להתגדל ולהתפאר בשלמותו, שאין לך אדם שלם בחכמה ובעצה כמשה רבנו, ואפילו הכי הוצרך לעצת יתרו. ועוד למדנו שיש לאדם לקבל האמת ממי שאמרו, ואפילו מגוי עובד עבודה זרה, ושיאמר אותו בשמו". לאמור: לא רק קבלת האמת ממי שאמרה מעלה גדולה היא, אלא גם הכרת הטובה והתודה. "שיאמר אותו בשמו", ללא טיוח וללא הסתרת המקור.
לנוכח מעלת ה"שמיעה", דומה שלא לחינם, אחת המצוות הידועות ביותר והשגורות על פיו של כל אדם מישראל היא "קריאת שמע". ובעוד שתלמודה של ארץ ישראל, קורא לנו "איתא חמי", או "תא חזי", "בוא וראה", מדגיש התלמוד הבבלי את מקבילתו: "תא שמע", בוא ושמע. השמיעה אינה רק זכות. היא גם, ואולי בעיקר, חובה.
(יתרו תשסח)