הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בפרשתנו מוזכרת עבודתן של נשות ישראל כמה וכמה פעמים. תחילה הן מוזכרות בהקשר של זריזותן בעבודה, מול התעצלותם של הגברים, זאת בהיפוך למציאות של חטא העגל, בו התעצלו במכוון הנשים, בעוד הגברים גילו התלהבות גדולה ביותר. כך על פי הפסוק (שמות לה, כב): "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב…" (ראו בהקשר זה ראב"ע בפירושו הקצר, וכן רמב"ן). בהמשך אף מתוארת העבודה הייחודית לנשים, שדרה מעלה גבוהה מאוד של מיומנות, ושל תחכום (שם כה-כו):
"וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים".
עבודת הטוייה על העזים דרשה, על פי חז"ל, יכולת לטוות את הבד בעודו מחובר לבהמות החיות, בכדי להמנע מקבלת טומאה, ומחששות אחרים (ראה שבת צט, א, שם מבארת הברייתא שמתוארות כאן שתי פעולות טוייה, והראשונה מתוחכמת מן השניה, ולכן תוארו הנשים כ"חכמות לב", בעוד בהמשך רק נשא ליבן אותנה בחכמה, ולא מתוארת חכמת לב).
גם בסיכום התיאור של תרומת ישראל למשכן לא נפקד מקומן של הנשים (שם כט): "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה' ". אף בציווי על ההימנעות מהבאת חומרי גלם נוספים למשכן הופנה הדיבור גם לנשים (שם לו, ו): "וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא".
כל אלה מלמדים אותנו, שבניגוד לגישות פרשניות רווחות, שביקשו לצמצם עד מאוד את תפקידן של הנשים, ואת מעלתן בכל הקשור לבניית המשכן – הכתוב עצמו רואה בהן שותפות בעלות זכויות שוות לגמרי לאלה של הגברים. יתר על כן, הכתוב מורה שבתחומים מסויימים מומחיותן של הנשים עלתה על זו של הגברים, ולכן מן הראוי היה לייחד להן עבודות אלה. עם זאת יש להעיר שהכתוב איננו שולל עבודה נשית בכל תחום אחר, אלא רק מגדיר שאת הטווייה עשו נשים.
המונח "חכמת לב" מגלה שאין מדובר במיומנות מקצועית גרידא, כי אם בהארה ותובנה א-להית ששורה על האדם, ומאפשרת לו למצות את יכולותיו ברמה שבני תמותה אחרים אינם מסוגלים להגיע אליה (ראה פירוש ראב"ע לשמות לא, ו; והעמק דבר על פסוק זה, המלמדנו שלחכמת לב שתי משמעויות מרכזיות: א. הזהירות משימוש לרעה בכח השכל. ב. יראת שמים).
דומה שדוקא מלאכת המשכן, המתארת את העבודה היצרנית הקולקטיבית היחידה של ישראל במדבר, ראוי לה שתשמש בנין אב לדברם שבקדושה ככלל, ליוזמות של בניינים רוחניים שנועדו להאדרת שם ה' ולהמשכת שכינתו על עולמנו. אין לכחד שבמשך מאות בשנים נדחקו הצידה נשות ישראל, ולא הותרו לבוא בקהל שיעור הקומה של עולם התורה והקדושה. ככל הנראה בשל ההשפעה של תרבויות חיצוניות, הועם זהרן של נשותינו, והוחשך אורן. אולם, ראוי שדווקא בהקשר של עבודת המשכן יימצא מקום של כבוד, והכרה בערכן של נשות ישראל כבעלות שאר רוח ותבונה ייחודית, המאפשרת להן לבנות בנייני תורה נוספים, כאלה שאין בכוחם של הגברים לבנות, כבמעשה המשכן.
(ויקהל תשסח)
