ביקורת תהיה

בעיני מי שאינו מורגל בתורה, עשויה פרשת פקודי להידמות לדו"ח ארכני וטרחני של רואה חשבון, מאזן רווח והפסד. לאורך עשרות פסוקים, שבה התורה ומפרטת בדקדקנות את כל הכלים שנעשו מן התרומות למשכן, משקלם, ופרטיהם.
לכאורה, הדבר תמוה: וכי יש אדם נאמן יותר ממשה, שריבון העולמים מעיד עליו "בכל ביתי נאמן הוא"? מי הוא זה ואיזה הוא שיעז לחשוד בו שמעל בכספי הקדש ונטל מהם לכיסו? וכי בצלאל, אותו "חכם לב" נגוע בחשש של שחיתות כספית?
למרות כל אלה, מכריזה התורה: "אלה פקודי המשכן!". זהב, כסף ונחושת. רשימת כמויות מדויקת. בניגוד לכמה מנהיגים נשואי פנים בימינו, הסבורים שהביקורת צריכה לעצור על סף ביתם, מלמדת אותנו התורה שכל הניזון מכספי הציבור, כמוהו כמי שעוסק בכספי ציבור באמונה, חייב למסור לציבור דו"ח מפורט. הצדק צריך להיראות ולא רק להיעשות. לא די בכך שאדם יצא חובת שמים, אלא עליו לצאת גם ידי הבריות.
אכן, למרות דקדוקו של משה בכל פרט ופרט, לא נמלט מלזות שפתיהם של הבריות. וכך אמרו חכמים, על הפסוק שנאמר בפרשה הקודמת (לג, ח) "והיה כצאת משה אל האהל, יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו, והביטו אחרי משה עד באו האהלה" – ומה היו אומרים? לגנאי היו אומרים, ראה צוואר, ראה שוקיים, אוכל משל יהודים ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים. וחברו משיבו: אדם ששלט על מלאכת המשכן, אין אתה מבקש שיהיה עשיר? כיוון ששמע משה כך, אמר להן: חייכם, כשהמשכן נגמר, אני עושה עמכם חשבון, שנאמר "אלה פקודי המשכן".
תפיסה זו, בדבר הזהירות בכספי הציבור, הנחתה את חכמי ישראל לדורותיהם. וכך כתב הרשב"א באחת מתשובותיו (שו"ת הרשב"א ג, תמג) ש"ענייני הקהל מסורים הם לגדולים ולמקצת מן הקהל שהם כאפוטרופסים לשאר אחיהם שבמקומם". וכשם שהאפוטרופוס במשפט הפרטי חייב להיזהר זהירות יתירה בממון יתומים שתחת ידיו, כך צריך פרנס הציבור להיזהר בממון הציבור שתחת ידיו.
המהר"ם שיק, מגדולי חכמי ההלכה בהונגריה במאה הי"ט, נדרש לעניין זה אגב דיונו בשאלת חבותו של איש הרשות הציבורית בנזיקין, וכתב: "נראה דאין לו [=לראש הקהילה] רשות לעשות שליח [=לטפל בענייני הכספים של הקהילה], אפילו לפי שעה, אלא לאינש [=אדם] מהימן, דבוודאי צריך לחוש על ממון הקהל יותר מעל ממון עצמו, ואפוטרופוס של יתומים אינו רשאי להלוות מעות של יתומים אלא לגברא דמשופע בנכסי [=לאדם עתיר נכסים, שיש ודאות שיחזיר את החוב".
בנותנו את הדעת לעניין זה, קבע גם השופט מ' אלון, ש"תכונת היסוד הנדרשת מאיש הציבור היא הנאמנות… תואר וכינוי זה למנהיגי הציבור ובעלי השררה בקהילה העברית מבטא את מהות סמכותם כנאמנים על השררה שהופקדה בידם, על כל הנובע מחובת נאמנות זו לפי עקרונות הצדק והיושר של מורשת ישראל". חובת אמונים זו, מחייבת את איש הציבור, שלא יעמוד במצב של ניגוד עניינים אפשרי, בין טובתו האישית לבין תפקידו הציבורי. והיטיב לבטא חובה זו רבי אליעזר פאפו, מחכמי הבלקן במאה ה-19, בספרו "פלא יועץ": "ממונה על הציבור צריך שיפקח עיניו על עסקי ציבור בכל לבבו ובכל נפשו, ויניח עסקיו לעסוק בצרכי ציבור… ויעשו כל מעשיהם בצדק ובמשפט בסדר ואופן יפה לצאת ידי שמים וידי בריות. ואם לא יוכל לצאת ידי כל הבריות, והימצא יימצאו אנשים ריקים ופוחזים שמדברים תועה [=גנאי] עליהם, לא יחושו ולא יקפידו,… רק יעשו מעשיהם לשם שמים. ואל יאמר אדם: מה לי ולצרה הזאת! שאם כה יאמרו כולם, נמצאת עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה…"
סוף דבר: איש ציבור צריך לא רק לדעת מנין בא ולאן הוא הולך, אלא גם ליתן דעתו למסור דין וחשבון לציבור שכלפיו חב הוא חובת אמונים.
(פקודי תשסח)