מערכת שבתוןהרב צבי קורן, ראש ישיבת אמי"ת נחשון, מטה-יהודה ורב קהילת 'כינור-דוד', רעננה
התכלת מצויה בכמה מבגדיו של הכהן הגדול עליהם אנו קוראים בפרשת תצוה, והנה אנו מוצאים אותה גם בבגדו של מרדכי במגילת אסתר: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור וגו' " (אסתר ח', טו). כפי שניתן לראות בפסוק זה – התכלת היא אחד מסימני המלכות (והשוו גם לפרק א', פס' ו). מכאן שגם בבגדי הכה"ג התכלת הינה סימן של מלכות, היא מבטאת את כבודו ומעמדו של הכהן הגדול.
וכמובן, התכלת היא גם חלק ממצות ציצית. מה, אם כן, עושה סימן המלכות הזה בבגדו של כל יהודי פשוט ? נראה שהסיבה לכך היא שכל ישראל הינם "ממלכת כהנים", כל יהודי הינו קצת מלך, קצת כהן, "כל ישראל בני מלכים" (משנה שבת סוף פרק י"ד, ועוד ; ואין זו אמירה ערטילאית, אלא הוראה בעלת משמעות הלכתית, עי"ש), שהרי "בנים אתם לה' א-לוקיכם" (דברים י"ד, א).
אכן כך מובא בזוה"ק (פרשת ואתחנן) בנוגע למצות ציצית:
"כדין אשתמודען ישראל דאינון בני מלכא קדישא דהא כלהו אתרשימו מניה, אתרשימו בגופייהו ברשימא קדישא, אתרשימו בלבושייהו בעטופייהו דמצוה… בכלא רשימין דאינון בני מלכא עלאה זכאה חולקהון". [תרגום: ניכרים ישראל שהם בני המלך הקדוש שהרי כולם נרשמו ממנו, נרשמו בגופם ברושם הקדוש (ברית מילה), נרשמו בלבושם בעיטוף של מצוה (ציצית)… בכולם רשומים שהם בני המלך העליון, אשרי חלקם].
נראה שתכונת המלכות של התכלת גם היוותה גורם להפסקת הקיום המעשי של מצות התכלת בציצית. בגלל תכונה זו מנעו הרומאים מהיהודים שהיו תחת שלטונם את השימוש בתכלת. סימן לכך ניתן למצוא במעשה המובא במסכת סנהדרין דף י"ב ע"א: "זוג בא מרקת ותפשו נשר ובידם דברים הנעשה בלוז, ומאי ניהו ? תכלת. בזכות הרחמים ובזכותם יצאו בשלום…".
מדובר בזוג חכמים שבאו ממקום מושב הסנהדרין בטבריה ; הם נתפשו ע"י חיילים רומאים (= "נשר") כשבידם תכלת, ונזקקו לזכות מיוחדת להינצל ממוות ! (ראו ביאורו של הרב שטיינזלץ שם).
כדרכם של דברים מלכותיים התכלת גם היתה מאד יקרה, ולכן נמכרו בשוק פתילי "קלא אילן", שהם זיוף של התכלת שקשה מאד להבחין בינם לבין התכלת האמיתית, זיוף כל-כך
מוצלח עד ש"אמר הקב"ה: אני הוא שעתיד ליפרע… וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא" (בבא-מציעא ס"א ע"ב). היוקר של התכלת היה גם הוא גורם להיעלמות התכלת הלכה למעשה.
אם כן, התכלת בציצית, בבגדי כה"ג, ובלבושו של מרדכי, מזכירה לנו להיות בני חורין וקוראת לנו להתנהג כראוי לבניו של מלך מלכי המלכים.
בני ישראל בגלות פרס היו יכולים לשוב לציון ולבנות בה מחדש את חירותם ומלכותם של ישראל, אך הם נשארו בגלות, ונגזרה עליהם גזירת המן. גם כשניצלו מגזירה זו הם לא שבו לציון, לא הפכו את עצמם לבני חורין, לא מימשו את היותם בני מלכים, וכתוצאה מכך בפורים אין אנו אומרים הלל, שכן הנס הוא נס של חו"ל, ו"אכתי (עדיין) עבדי אחשורוש אנחנו" (מגילה י"ד ע"א).
בימינו זכינו בחסדי ה' לחזור ולהיות בני חורין בציון, ואכן, נס זה של חרות בא"י מחייב אותנו באמירת הלל. נתונים אלה היוו חלק מהשיקולים שבגללם פסק הרב הראשי לישראל, הרב איסר יהודה אונטרמן, שיש לומר הלל ביום שחרור ירושלים כמו ביום העצמאות של מדינת ישראל: "… הנס והתשועה היו בא"י… ואין על מדינת ישראל כל עול של ממשלה זרה והננו עצמאים לא פחות ממדינה אחרת, ובלב שלם כולנו יכולים להצהיר: 'הללו עבדי ה' " (קול תורה, שנה כ"ב, טבת-שבט תשכ"ח).
מעניין לציין שהחזרה שלנו לא"י מאפשרת מחקר שמגלה את דרכי ייצור התכלת בא"י
ואת החידוש המעשי של מצות התכלת בציצית. אנו יוצאים בלבוש מלכות, בני חורין אנו, בני מלכים !
אך חרות זו היא חיצונית, והשאלה הגדולה היא מה מידת החרות הפנימית שלנו ? האם נשכיל ליצור במדינת ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש, מלכות של בני מלך מלכי המלכים שתאיר את אור ה' לעולם ?
(תצווה תשסט)
