ד"ר יצחק קניגסברגליד הסנה הבוער קיבל משה מהקב"ה את המשימה לקראת גאולת ישראל. הוא מצווה ללכת ולדבר אל פרעה: "בוא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו". לאחר אכזבתו מתגובת בני ישראל לבשורת הגאולה: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה", תגובתו של משה היתה: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים"(שמות ו',ט'-יב'). רש"י כתב שזה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה. קל וחומר היא אחת משלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, לפי רבי ישמעאל. אפשר לראות בטענה זאת של משה מידה אחרת: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה" זהו בנין אב לכל המקרים שבהם יש נסיון לשכנע גורם זר ( שלטון ,ממסד, ארגון ) לא יהודי ,לעשות מעשה לטובת עם ישראל , והיוזמה הברוכה מטורפדת על ידי גורמים בעלי עניין אישי, מקרב העם היהודי.
כאשר הקב"ה הטיל על משה את שליחות בשורת הגאולה, ליד הסנה הבוער, משה ניסה להתחמק בטענה: "כי כבד פה וכבד לשון אנכי". לאחר שאולץ לקבל את התפקיד, הוא הביא לבני ישראל את בשורת הגאולה, ובמקביל הוא הופיע לפני פרעה בבקשה לשלוח את העם לחגוג במדבר. כאשר משה נתבקש להופיע פעם נוספת לפני פרעה, הוא העלה את הטיעון: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים". האם יש קשר בין הרישא של הפסוק לבין הסיפא שלו ?
יש הבדל בין המושג "כבד פה וכבד לשון" לבין המושג "ערל שפתיים". "כבד פה וכבד לשון" – זהו פגם פיזיולוגי שפגע בכושר הדיבור של משה, ואילו "ערל שפתיים" – זו בעיה פסיכולוגית. "ערל"- הוא ביטוי למושג "אטום" ( ערל אוזן וערל לב- אטום לשמוע ואטום להבין – רש"י ). ליד הסנה, משה השתמש בציון הפגם הגופני שלו כמכשול לשליחות, שממנה הוא רצה להתחמק, ואילו כאן, משה הרגיש ששפתיו אטומות כי נסתתמו טענותיו לפני פרעה, באין מנדט מבני ישראל להוצאתם ממצרים. פרעה היה מודע לסירובם של בני ישראל לשמוע אל משה. הוא ניצל זאת בצורה סרקסטית: "ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם כאשר דיבר ה'". הסיפא של הפסוק: "ערל שפתיים", הוא אכן ממין הטענה, כהמשך מתאים לרישא של הפסוק: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה".
למשמע טענת משה, הקב"ה שינה את שיטת הפניה לפרעה ולבני ישראל. לא עוד גישה פייסנית של: "שלח את עמי ויחוגו לי במדבר"- לפרעה, ו"אמור אל בני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם, והצלתי אתכם, וגאלתי אתכם, ולקחתי אתכם"- לבני ישראל,
אלא לשון של ציווי: "ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים"(שמות ו',יג').
בני ישראל נצטוו להוציא את עצמם מארץ מצרים על ידי שינוי בתודעה. אין הבדל בין מי שרוצה לצאת לבין מי שאינו רוצה לצאת. כולם נצטוו לצאת, בפקודה ! הפניה החדשה לפרעה בציווי היתה: "שלח את עמי"! ואם לא, תבוא עליך המכה , ועמה סבל ,
לך ולעמך.
משה למד כאן פרק בהלכות פוליטיקה ומנהיגות. יש למצות תחילה את ההדברות והשכנוע בדרכי נעם. כשאפסו הסיכויים ללכת בדרך הזאת, יש לפנות לשיטה האגרסיבית, בכדי להזיז דברים ולהגיע ליעד כמתוכנן.
הקל וחומר: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה", מהוה בנין אב בהסטוריה החברתית- פוליטית של עם ישראל.
ראשיתה במצרים. חלק מעם ישראל חיו במצרים ברווחה. אלה יטענו בבוא הזמן במדבר: "בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע" (שם טז',ג'), וכן: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר יא',ה'). חלק זה של העם לא רצה לצאת. בקצה השני במדרג החברתי, היו פועלי הדחק שלא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. הם השלימו עם גורלם וחששו משינויים. בשורת הגאולה הרעה את מצבם, והגבירה את אי רצונם להגאל. פרעה לבטח שאב עידוד מהתנהגות קבוצות אלה, והכביד את לבו פעם אחר פעם, ולא אפשר את יציאת עם ישראל ממצרים.
עם הקמת התנועה הציונית, ניסה מיסדה בנימין זאב הרצל, להשיג אישורים מממשלת טורקיה והסכמה מקיסר גרמניה ,להקמת מדינה יהודית או מדינה אוטונומית למחצה. למהלכים אלה התנגדו בעלי הממון היהודיים מצרפת ומאנגליה. בדומה למשה גם הרצל קונן: הן בני ישראל לא תמכו ברעיון הציוני להקמת מדינה יהודית, ואיך יתמכו בזה הסולטן הטורקי והקיסר הגרמני?!
ב- ה' באייר תש"ח, הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה היהודית, היא מדינת ישראל. ימים ושעות קודם לכן, היו רבים מהעם היהודי שביקשו ממנו להימנע מההכרזה. גם דוד בן גוריון תהה לבטח: אם חלקים נכבדים מעם ישראל אינם מעוניינים להקים מדינה יהודית, מדוע נלין על חלקים נכבדים מאומות העולם שאינם רוצים בכך?!
מאז הקמת המדינה, לא חדלים מהרסיה ומחריביה מקרב עם ישראל, לתקוע מקלות בגלגלי העגלה עמוסת ההישגים של מדינת ישראל. הם עושים זאת על ידי הצגת קלונה של המדינה, מתוך הסכמה לדרך הפעולה של הגרועים שבאויביה. אויבי המדינה מנצלים עד תום תופעה זאת, מעל כל במה אפשרית ברחבי העולם. גויים רבים וטובים השומעים קולות אלה לבטח חושבים: אם זו דעתם של היהודים על מעשי מדינתם, לבטח צודקים אויביה בטענתם. קל וחומר הגיוני ועצוב, בבנין אב היסטורי זה !
(שמות תשע)
