ד"ר פנינה נויבירטעל מלאכים ובני אדם
הגמרא במסכת ברכות (ד:) עומדת על תכונותיהם של המלאך מיכאל ו המלאך גבריאל: "א"ר אלעזר בר אבינא גדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל דאילו במיכאל כתי' (ישעיהו ו) ויעף אלי אחד מן השרפים ואלו גבי גבריאל כתי' (דניאל ט) והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף". מדרגתו של מיכאל נתפסת כגבוהה יותר ממדרגתו של גבריאל, וזאת מאחר שהמלאך מיכאל "עף" בטבעיות, כמעט ללא מאמץ, בעוד המלאך גבריאל "מועף ביעף", על מנת לעוף הוא נדרש לתנופה. מה פשר הבחנה זו בין שני המלאכים? מה מלמדת אותנו הבחנה זו עלינו כבני אנוש?
בפשט הכתוב, כמו גם במדרשי חז"ל, מייצג גבריאל את האינטלקט, את השכלתנות, כפי שמסביר הרב קוק (עין אי"ה, פ"א): "דגבריאל מצאונו ממונה על כל חכמה ומחקר כדאיתא כמה פעמים בפסוק שאמר: "יצאתי להשכילך", "ובין", "והבן במראה" וכדומה לזה. וכן בא גבריאל ולמדו ע' לשון". לעומת זאת, מיכאל מייצג תמימות וישרות, כמאמר הרב (שם): "אבל מיכאל הוא עומד רק בעד עם ישראל, כמש"כ "כ"א מיכאל שרכם". וכן כתוב "ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך" … א"כ דרכו הוא דרך השפעת התמימות והאמונה הישרה בדבקות הנפש". משכך, מחדד המדרש כי גדולה מידת התמימות והישרות ממידת החכמה וההתפלספות, ובלשון הרב: "והנה החילוק הוא בין השלמות המושגת, מצד המשרים והאמונה ביושר הלב, לבין הבאה מצד המחקר, כי הנטיה הטבעית שבלב היא דבר עצמי בנפש האדם, וא"צ דבר מחוצה לה שיעיר אותה אל שלמותה, אבל ההשגה והחכמה הם דברים נבדלים מהאדם, וצריך הערה חיצונה להעיר אותו על השלמתו". גדול האדם אשר נטייתו המוסרית האינטואיטיבית באה לו מצד עצמיות נפשו, המשול למיכאל, העף מצד עצמו, מאדם אשר נטייתו המוסרית באה לו מצד לימוד וחכמה, אדם כזה משול לגבריאל המועף ביעף – חכמתו ממנפת אותו.
ביאור זה שופך אור נפלא על המדרש הבא, הסמוך למדרש בו פתחנו (ברכות ה.): "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' (תהילים ד) רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה". מה פשר הרגזת יצר טוב על יצר הרע? איזה תפקיד יש לעיסוק בתורה? לקריאת שמע? מה משמעות הזכרת יום מיתה?
מסביר הרב קוק (עין אי"ה, שם), כי לפי המדרש אדם גדול הוא אדם אשר המוסר הטבעי מקנן בקרבו, יושרתו באה לו מצד עצמו, אדם זה הצליח להרגיז יצר טוב על יצר הרע, דומה למלאך מיכאל העף בכוחות עצמו, כמאמר הרב קוק: "ע"כ ירגיז האדם יצה"ט לעורר הכוחות הטובים שיהיו מוכנים לפעולה ושליטים על הכוחות הרעים. וכ"ז יתכן באדם שההרגש המוסרי יפה בו, ומרגיש בעצמו כל הדרכים הטובים". אם אין האדם מסוגל לעמוד במדרגה זו- יעסוק בתורה. הלימוד השכלי יסייע לאדם בהגדרת עצמו, בחיפוש אחר הטוב שבו, בדומה למלאך גבריאל הממונף באמצעות שכלו, כמאמר הרב קוק: "אבל מי שנפשו לא נטהרה כ"כ, אינו מרגיש יופי הדרכים הטובים עד שיקבלם מהתורה והלימוד, ע"ע יעסוק בתורה, פירוש בתורת אותם הדרכים הטובים שצריך להגבירם בנפשו". כאשר אף ידיעת התורה אינה מסייעת בהתעוררות עצמית, נדרשת עבודת הרגש שבתפילה, כפי שמסביר הרב: "אבל אם נפשו עופלה כ"כ, שאין הידיעה מספקת לעורר כוחות הטובים שבנפשו, אז צריך לעורר את כח ההרגש, שהוא עושה בנפש רושם יותר מן הידיעה … שסגולת ק"ש היא לעורר את ההרגש הטוב, שהוא מוסיף אומץ להשכל הטוב".
מהמדרש עולה, כי הדרך הנכונה בעבודת ה' נעוצה בגילוי הטוב הפנימי הגנוז, לא בהפחדה, לא באיומים. למרבה הצער, כאשר אין האדם בשל דיו ללכת בדרך הישר מתוך הכרת ערכו, אין מנוס אלא משימוש בדרך היראה והקפדנות. אם אדם אינו מכיר בטוב שבו, ואף לימוד התורה והתפילה אינם מסייעים בעדו, או אז אין מנוס מלהזכיר לאדם יום מיתה, כפי שמסביר הרב קוק: " וכל אלה הדרכים יכונו רק להחזיק את הכוחות הטובים אבל לא להחליש שום כל מכוחות הנפש. אלא שאם עכ"פ לא אזיל, אז ההכרח להשתמש במדה שהיא מחלשת את הכוחות הרעים, הבאים לעבור גבולם ע"י התגברות הדמיון הכוזב לחבב הנאות העוה"ז יותר מהראוי, ע"כ יזכיר לו יום מיתה". דרך זו וודאי אינה ראויה, אם כי לעייתים בלתי נמנעת, כפי שמסביר הרב: "אם אפשר להשתמש באופן המחזק את הכוחות הטובים, היא עצה יותר הגונה מהדרך שהיא להחליש את הכוחות הרעים, כי בהחלש כוחות הנפש לא ימנע שיהיה זה הפסד גם לדברים הטובים".
מהמלאכים מיכאל וגבריאל למדנו על עצמנו. הטוב טמון בנו, המוסר הטבעי מקנן בקרבנו. דתנו נועדה לחשוף את הטוב הגנוז הזה, להעצים ולהבליט את כוחות היושרה והמוסר עמם נבראנו. אנו נקראים לעוף מצד עצמנו, ממונפים בידי תורתנו ותפילתנו.
(שמות תשעב)
