"אדיר במלוכה, בחור כהלכה"

מערכת הבחירות המתרגשת ובאה אלינו מעניקה הלנו הזדמנות נוספת לעיין באחת מסוגיות היסוד הדמוקרטיות, הזכות לבחור ולהיבחר, מנקודת מבט יהודית.
למרות היעדרה של מלכות יהודית במשך כאלפיים שנה, התפתחו במשפט העברי דיני המשפט הציבורי למסכת מופלאה של הלכות והליכות, אגב ניהולה האוטונומי של הקהילה היהודית.
מלכותם-ממלכתם של דיני המשפט הציבורי – דיני חוקה ומשפט מנהלי – במשפט העברי משתרעת על פני יבשות וימים, חוצה ערים וקהילות, ונושאת על גבה מטען עשיר בן מאות רבות של שנים. לפני המהלך בשביליה של ממלכה זו, עוברים כבני מרון ראשי קהל ונגידים חמורי סבר המבקשים להטיל שררה על הציבור; עניים, אלמנות ויתומים המתחננים על נפשם לפני השלטון שיינתן להם חלק בבחירת מנהיגיהם או שיוקל מעליהם מעט נטל המס; פרנסים, תקיפים ושועי ארץ המבקשים לשלוט בקופה הציבורית ביד חזקה ובזרוע נטויה ולהשפיע על תוצאות הבחירות כדי להיטיב עם המקורבים להם; אַלמים כבירי כוח העושים דין לעצמם ומטילים חִתיתם על מנהיגי הציבור הסרים למשמעתם; ענווי ארץ הפועלים כנאמני הציבור, שביתם ריקם, וכל אשר להם – לציבור הוא ועוד כהנה וכהנה.
אחד הכשלים הרובץ לפתחו של עיון ב"דיני הבחירות" במשפט העברי הוא האנכרוניזם. בתקופות הקדומות של המשפט העברי לא נהגה שיטת משטר דמוקרטית, וכל ערכי היסוד המקובלים בימינו, כגון עקרון השוויון בהליכי הבחירות וראיית הזכות לבחור ולהיבחר כזכות יסוד שיש להימנע ככל האפשר מלפגוע בה, עדיין לא באו לעולם, בוודאי לא בניסוחם המודרני.
תמורה רבתי חלה בעניין זה עם התגבשותה של הקהילה היהודית בימי הביניים. ככל שהלכו ונתגבשו מוסדותיה, נוצר הצורך ליצור מערכת ענפה של כללים שקבעה את שיטת הבחירות, את דרכי מימונן ואת תנאי הכשירות לבחור ולהיבחר.
עיון במקרא ובמקורות חז"ל מלמד שכמעט ואין בו "בוחרים" ו"נבחרים" במשמעות של ימינו, וכל ה"נבחרים" שנזכרים שם הם בעצם "ממונים".
לפי הדין הישראלי, "כל אזרח ישראלי בן שמונה עשרה שנה ומעלה זכאי לבחור לכנסת, אם בית משפט לא שלל ממנו זכות זו על פי חוק" (סעיף 5 לחוק יסוד: הכנסת). ומאחר שמדובר בזכות יסוד, נקבע לה קריטריון אובייקטיבי שאינו תלוי במעמד האדם, בהשכלתו או בתנאים אחרים.
אחדים ממקורות המשפט העברי מגבילים את הזכות לבחור של מי שאינו נוטל חלק בעול הציבור ואינו ממלא את חובותיו כלפיו. כך, למשל, מצאנו בתקנת קהל פרנקפורט משנת תקל"ד (1774): "אין מניחים בקלפי [=אין משתפים בבחירת פרנסי הקהילה] אף אחד שלא שילם אותה שנה את הנתינות שלו. דהיינו: אם לא היה יכול לשלם משהו – אין מניחים אותו בקלפי. כמו כן מי שלא עברו לפחות שתי שנים מאז החתונה שלו".
גם הזכות להיבחר לכנסת רחבה מאוד במדינת ישראל. סעיף 6 לחוק יסוד: הכנסת קובע בעניין זה: "כל אזרח ישראלי שביום הגשת רשימת המועמדים הכוללת את שמו הוא בן עשרים ואחת שנה ומעלה, זכאי להיבחר לכנסת, אם בית משפט לא שלל ממנו זכות זו על פי חוק".
חלק ממקורות המשפט העברי מצמצמים זכות זו. כך, למשל, בכמה מערי אירופה, לא הותר לרופא או לסרסור [=מתווך] לכהן בתפקיד "נאמן" [=איש ציבור] בקהילה, כיוון שעיסוקים אלה נחשבו נחותי דרגה עד כדי כך שקבעו שלא יהיה לבעליהם מקום בהנהגת הציבור.
גם בתקנות קהילת ליבורנו שבאיטליה יש הוראות מדוקדקות המגבילות את יכולת חלק מאנשי הקהילה להיבחר, ובהם: מי שפשט את הרגל; מי שעוסק בתיווך; מי שיושב בעיר שלא כחוק; ומי שלא גר בה לפחות שנתיים ימים.
אחת השאלות המעניינות בסוגיה זו היא שאלת השתתפותם של עבריינים בבחירות, הן כבוחרים הן כנבחרים. במדינת ישראל נקבע שאין שוללים מן העבריין זכות יסוד זו, והוא רשאי לבחור ולהיבחר.
לא כן היה בקהילות ישראל. במהלך הדורות נקבעה שורה ארוכה של פסולים לבחור או להיבחר מחמת מעשיהם.
שלילת הזכות לבחור ולהיבחר הייתה סנקציה נוספת שהוטלה על עבריינים למען יראו וייראו. אכן, לא הכול הסכימו עם גישה זו. תשובה מרתקת בעניין זה יצאה מתחת ידו של החת"ם סופר, ר' משה סופר, מנהיגה של היהדות האורתודוקסית בגרמניה והונגריה במאה הי"ט, בעניינו של אחד מבני הקהילה שהורשעה אשתו בעברה כלשהי, ונחקק שמה לדיראון עולם בפנקס הקהילה נוסף על הקנס הכספי שהושת עליה. לימים, נתמנה אותו האיש להיות אחד מ"טובי" [=פרנסי] הקהילה, עשה דין לעצמו וקרע את הדף שנרשם בו מעשה העברה של אשתו מפנקס הקהילה.
פרנסי הקהילה החליטו להענישו, ואף שללו ממנו את הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות הקהילה במשך עשר שנים. החת"ם סופר מגנה את החלטתם בחריפות, משום שלדעתו היא מנוגדת לתקנות הקהל עצמן. והוא אומר עוד: "וקל וחומר בן בנו של קל וחומר מה שסלקוהו מתוך הברירה ומתוך התמנויות אקרו"ט [=אלופים, קצינים, רבנים וטובים; כינוי לבעלי הכהונה הנבחרים בקהילה] זמן מה הוא נגד תקנות קהילתם… שאי אפשר לפסול שום בעל בית מהברירה והתמנויות אם לא בצירוף הרב ובי"ד צדק, וכאן לא היה הרב ובד"צ בעסק זה. ואילו לא נכתבה תקנה זו, ראויה ונכונה היא על פי דת תורתנו הקדושה".
כלומר, פסילת אדם מלבחור ולהיבחר אינה יכולה להיעשות בשרירות לב, ועליה לעמוד בכור מבחן שיפוטי וביקורת של בית הדין והרב המקומי.
הדין הישראלי מחמיר עם המעורבים בשוחד בחירות. עיון במקורות המשפט העברי מלמד שגם בעבר היו לא מעט מקרים שבהם שילמו מועמדים למשרה מסוימת שוחד כדי להטות תוצאות בחירות או מינוי מסוים. כבר בימי הבית השני, היו הרבה כוהנים גדולים שזכו במשרתם בכסף, וחכמים גינו אותם בחריפות. כך היה גם במשרות שיפוטיות, ועליהם אמרו בתלמוד: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, כ) – אלוה [=דיין] הבא בשביל כסף ואלוה הבא בשביל זהב". ביטוי ציורי לדבר ניתן בביקורתו החריפה של ר' יעקב ששפורטש על דרכי המינויים שנהגו בזמנו ובמקומו: "ואם היו [ממוני הקהילה] מתקבלים מן הקהל כמשפט הנהוג – החרשתי, שלא לנגוע בכבודם. אך הם, שנטלו שררה לעצמם בהונם, באונם, ומריצים רצי כסף, יאתיו חשמנים מאדוני הארץ להתמנות מכלל השנים עשר, כי יפקד מקום מושב אחד למלאת מקומו יהיה ראוי או בלתי ראוי, והכסף יעלה על הכל, וחסרון יוכל להימנות, וממלא מקום קרו להו, ורובם ככולם על דרך זה".
לסוגיה זו נזקק גם החת"ם סופר, כשדן בשאלת בחירת רב באחת מן הקהילות", שהיו בה ארבעה מועמדים, ונבחר אחד מהם ברוב קולות, וכעבור זמן: "היה קול המון סוער, כי הרבה מאנשי הק"ק [=קהל קדוש; הקהילה] קיבלו שוחד ממון מקרובי הרב ההוא כדי למנותו עליהם". השמועה הפכה עד מהרה לראיות מוצקות: "אחרי זה נמצא כתב מחותם [=חתום] מאחד מאנשי הק"ק [=הקהילה] ששלח לאחיו הדר בעירו של הרב. ויען כי הרגישו אנשי הקהל שימצאו בו דבר סתר מהנ"ל, פתחוהו ומצאו כתוב בו שזה מבקש מאחיו ש[=מתגורר] בעיר הרב, שיקבל עבורו חלקו המגיעו משוחד קבלת הרב [=היינו, שיהיה בלדר להעברת כספי השוחד שנתקבלו לשם בחירת הרב], ושגם יהיה זהיר לשלח חלק כל אחד ואחד כפי הנאמר להם. דאי לאו הכי [=שאם לא כן], לא יהיה רב שם, כי אדעתא דהכי [=על דעת כן] הסכימו עליהם מעיקרא".
כלומר, הבוחרים שידם הייתה במעל ביקשו לגבות את כספי השוחד שהובטח להם, והשאלה היא כמובן: מהן תוצאותיו המשפטיות של תהליך בחירות הנגוע בפגם של שוחד? האם הוא בטל מעיקרו?
החת"ם סופר מדגיש בתשובתו שאין די בחשש בעלמא, ויש צורך בראיות ממשיות, קבילות וכשרות, שניתן שוחד. אכן, אם תימצאנה ראיות לדבר, הרי זה פשוט שמינויו של הרב בטֵל מעיקרו. והוא אומר ש"אפילו אם יהיו מקבלי השוחד מעטים, ויישארו לו [=לרב שנבחר] רוב דעות [=קולות] שלא קיבלו שוחד", מכל מקום יש לבטל את כל הבחירות מעיקרן. יתר על כן, הוא אומר שאם יש עדים כשרים שהרב הנבחר עצמו היה מעורב במעשה השוחד, הוא פסול מלכהן בכל משרת רבנות "עד שישוב בתשובה על זה". מכל מקום, "אותם המקבלים שוחד לא יבואו לתוך האסיפה [=הגוף הבוחר] כלל, אפילו אחר שהחזירו השוחד, ויקבלו עליהם באלה ושבועה שלא יקבלו תוּ [=שוב] שום שוחד עבור זה. מכל מקום לא יבואו אל המינוי הזה כלל, ואפשר אפילו לעולם פסולים להתמנות עד שישובו בתשובה. אבל למינוי זה פסולים לעולם, דכיון שכבר נתקרב דעתם אצלו, לא יחזרו בהם, והוו להם [=והרי הם] נוגעים בדבר לעולם".
הוא שאמרנו: דור הולך ודור בא, ואין כל חדש תחת השמש. יש דבר שיאמר: ראה זה חדש הוא, אלא שהכול כבר היה לעולמים, והכסף יענה את הקול.
סוף דבר: לא די לו לאיש הציבור שיהא "אדיר במלוכה", אלא עליו להיות גם, ובעיקר, "בחור כהלכה".
(בא תשעב)