הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)הכוונה היא מרכיב קריטי בקיום מצוות שופר. פוסק הרמב"ם (הלכות שופר ב, ד): "נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו, או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת, לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוין שומע ומשמיע". הסיבה שהכוונה כל כך חשובה דווקא במצוות שופר היא פורמלית ביסודה: בעוד שמצוות רבות כרוכות במעשה אקטיבי – כמו קריאה או אכילה – מצוות שופר מתקיימת באופן פסיבי, בשמיעה. על כן, אלמלא כוונת הלב לא ניתן היה לומר שנעשתה כאן מצווה, שהרי קולות רבים אדם שומע במשך היום מבלי שהוא שם לב אליהם.
אבל ייתכן שיש כאן עניין עמוק יותר. באמצע המשניות העוסקות בהלכות שופר, מביא רבי יהודה הנשיא אגדה, שנראית ממבט ראשון לא קשורה כלל למסכת (משנת ראש השנה ג, ח):
'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו" – וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר 'עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי' – וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים'.
מה הקשר של דרשה זו להלכות שופר? מסתבר, שרבי יהודה הנשיא ביקש להעביר מסר חשוב. כמו נחש הנחושת או ידיו של משה, יש כאלה העלולים לטעות שקול השופר הוא כלי מלחמה מאגי נגד כוחות הרע, וזוהי הכוונה הראויה בשמיעת השופר. להם אומר רבי: לא השופר עושה מלחמה ולא הוא גוזר עלינו גזירות טובות. השופר הוא רק אמצעי כדי לחבר את התודעה ואת הלב אל הקב"ה. ממילא זו כוונתו הראויה: "עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם" (רמב"ם הלכות שופר ג, ד).
האם המסר של רבי יהודה הנשיא עבר? די לבחון את מנהגי התקיעה בימינו כדי להיווכח שלא. הנה, למרות שהתקיעות המרכזיות בראש השנה הן התקיעות הנעשות על סדר תפילת מוסף (תקיעות דמעומד), אנו תוקעים שלושים קולות לפני כן (תקיעות דמיושב). התלמוד הבבלי מסביר מדוע (מסכת ראש השנה טז, א-טז, ב): "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן".
מהי המשמעות של ערבוב השטן? אחד הפירושים המרכזיים קושר זאת לתקיעה שתכרית את השטן והמוות לעתיד לבא. וכך מסביר הירושלמי (בתרגום): "כאשר שמע (=השטן) קול שופר פעם אחת נבהל ולא נבהל, אומר שמא הגיע הזמן של השופר הגדול. כאשר שמע אותו פעם שניה אומר ודאי הגיע זמנו, ומפחד, ואין לו פנאי לעשות קטיגוריה". הנה כי כן, התקיעות משמשות לפירוש הזה ככלי להפחדת השטן ולהשתקתו, כאילו היה השופר אמצעי מלחמה.
עניין בלבול השטן נוכח עוד מספר פעמים במנהגי התקיעות, כאשר המופע המרכזי ביותר שלו הוא בפסוקים הנאמרים לפני התקיעות, והיוצרים את ראשי התיבות "קרע שטן". תפיסה זו מגיעה לשיאה בהערות שהוסיפו המקובלים לתקיעות, ובהן פירטו לאיזו שם או מידה יש לכוון בכל תקיעה ותקיעה.
למרבה הצער, רבים הם שמבלבלים בין טפל ועיקר, ומחשיבים בעקבות כך את תקיעת השופר ככלי מלחמה הממגר את הרע וגוזר גזירות טובות. בשם החתם סופר מובא שבשל טעות זו נהגו בקהילות ישראל שרק תלמיד חכם מקריא את התקיעות לתוקע, שכן רק הוא מבין "שהנוסחאות עם שמות המלאכים רק דברים של מה בכך המה ולא לעיכובא" (ספר טעמי המנהגים עמ' שטז).
משימתנו כיום היא להחזיר את הכוונה המקורית של תקיעת שופר. לא השופר עושה מלחמה ולא הוא המשפיע. בעקבות כוונת הלב מתהפכות הגזירות לטובה, ואין הכוונה לכוונת לבו של המתקיע או התוקע, אלא ללבו של כל אדם השומע את השופר ומכניע ליבו לאביו שבשמים בעקבותיו. מומלץ אפוא, שבמקום או לפחות בנוסף לפסוקים הנאמרים לפני התקיעות, יאמר הציבור גם את דברי הרמב"ם מלמעלה המדברים על התעוררות הלב בעקבות שמיעת השופר (הלכות תשובה ג, ד). זו הכוונה השלמה בשופר.
(נצבים תשעו)
