כשדיבורים לחוד ומעשים לחוד
לפני כמה ימים עמדתי בתור בסופר. לפניי עמדה אמא עם ילד בן שבע, בערך. הילד רצה חטיף 'פסק זמן', האמא
לפני כמה ימים עמדתי בתור בסופר. לפניי עמדה אמא עם ילד בן שבע, בערך. הילד רצה חטיף 'פסק זמן', האמא
ברשותכם, בואו נדבר על אחד מהסודות הכמוסים ביותר של המגזר שלא תמיד אוהבים לפתוח אותו: מוסר התשלומים, או אם תרצו:
בימים אלו הישיבות, האולפנות ובתי הספר עסוקים באחד מרגעי השיא של התלמידים – קבלת התעודות. מגיע התלמיד בדחילו ורחימו ומשתוקק
השבוע, באחד הבקרים, מצאתי את עצמי, מחנך בישראל, נכנס לריב מכוער במיוחד עם נהג שצפר לי מאחורה. כאילו, יא חביבי,
זה קרה לפני 6 שנים בערך: הגעתי לחדר מורים וראיתי את חבר שלי, מחנך, עם פרצוף תשעה באב. "מה קרה?"
תיאוריית "החלונות השבורים" היא תיאוריה בקרימינולוגיה הטוענת כי סימנים גלויים של הזנחה ואי-סדר במרחב הציבורי מעודדים פשיעה חמורה יותר. לאחרונה
מאז פרסום הטור על הרווקות בשבוע שעבר, הוצפתי בעשרות שיחות: רווקות ורווקים שהציעו להיכנס ולעזור, לאחר מכן הורים, חברים ומי
אין על הציבור שלנו. הסרוג. הדתי לאומי. בלי ציניות. באמת. לגמרי. ראשונים לכל דבר ערכי. מזקנים לחזית. נושמים אידיאלים. מתנדבים.
פעם אחת לפני כמה שנים, כשלימדתי בישיבה תיכונית שנחשבת למותג, סיימנו את התפילה וניגשתי לבמה להגיד דבר תורה יומי מול
לפני כחודש, הוזמנתי לישיבה תיכונית לשבת וראיתי מחזה חינוכי מרהיב: התלמידים של אותה ישיבה נעמדו אחרי 'שלום עליכם' בזה אחר