כל הפוסטים בעידו פכטר

בחודשים האחרונים אני מנסה להבין את הציבור החרדי ומנהיגיו. הרי ברור שהמצב הביטחוני שאליו נקלענו מאז 7 באוקטובר מחייב תוספת

חג השבועות הקרב ובא התקבע במסורת ישראל כחג מתן תורה. מסורת אחרת שהתקבעה היא לקרוא את מגילת רות בחג זה.

"השיבה שופטינו כבראשונה", כך מבקש כל יהודי שלוש פעמים ביום בתפילת שמונה עשרה. אבל האם באמת זה מה שאנחנו רוצים?

"השיבה שופטינו כבראשונה", כך מבקש כל יהודי שלוש פעמים ביום בתפילת שמונה עשרה. אבל האם באמת זה מה שאנחנו רוצים?

"מפני חטאינו גלינו מארצנו". כל המתפלל את תפילות המועדים מכיר את המשפט הזה. אבל האומנם? אם הייתם שואלים היסטוריונים, הם

מאז שפסקה מסורת הסמיכה בישראל, אי אפשר למנות דיינים שיוכלו לדון בדיני קנסות ולשוב אל משפט התורה. אך כיצד ניתן

אף פעם לא הצלחתי להתחבר למשפט "לשנה הבאה בירושלים", שחותם לנו את הטקסט של ההגדה, לפני שעוברים לפיוטים ששרים בסוף

אני רוצה לספר לכם על שלושה שורדי שואה שהיו בקהילה שלי בנתניה: פנחס (פינקי) קורנץ, לזר לאופבאום וישראל אינגבר. שלושתם,

את סיפור יציאת מצרים היה אפשר לספר בהמון דרכים, ואף על פי כן התורה בחרה לספר אותו בצורה מסוימת מאוד.

החודשים האחרונים מאז 7 באוקטובר היו יכולים להיות רגעיה הגדולים ביותר של הציונות הדתית. ואינני מתכוון בהכרח למפלגה הנושאת שם