הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)אף פעם לא הצלחתי להתחבר למשפט "לשנה הבאה בירושלים", שחותם לנו את הטקסט של ההגדה, לפני שעוברים לפיוטים ששרים בסוף הסדר. הרי אני גר במרחק 30 דקות נסיעה מירושלים הבנויה, ופוקד אותה מספר ימים בשבוע לצורכי עבודה. את שבת חול המועד ושביעי של פסח עשינו השנה בבית מלון מפנק בירושלים. כמעט כל יהודי בעולם יכול היום לעלות לירושלים בלי בעיה. על מה אנחנו מתפללים, אפוא, כשאנחנו חצי מבקשים חצי חולמים "לשנה הבאה בירושלים"? הלא ירושלים היא במרחק נגיעה מאיתנו.
אבל השנה המילים הללו קיבלו משמעות קונקרטית, מצמררת. בפסוקי ה'נרצה', שאותם חיבר רבי יוסף טוב עלם (צרפת; המאה ה-11), אנו מצהירים ש"חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ, כְּכָל מִשְׁפָּטוֹ וְחֻקָּתוֹ". עשינו את אשר צווינו בו. מכאן, אנו מבקשים "כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אוֹתוֹ, כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹתוֹ" (במקור המילים לקוחות מפיוט לשבת הגדול, והבקשה כאן היא שנזכה לעשותו בליל הסדר), כשמשמעות המילים היא שנזכה לעשותו בעתיד בבית המקדש. מכאן אנו עוברים לבקשה כללית: "זָךְ שׁוֹכֵן מְעוֹנָה / קוֹמֵם קְהַל עֲדַת מִי מָנָה
בְּקָרוֹב נַהֵל נִטְעֵי כַנָּה / פְּדוּיִם לְצִיּוֹן בְּרִנָּה".
הבקשה כאן היא על הגאולה, שהקב"ה ירים את קרן ישראל, יחבר מחדש את העם המפוזר בגלויות ויוביל אותו אל הארץ. אבל השנה, למילים האחרונות הייתה משמעות מיידית. המשפט "פדויים לציון ברינה" אינו משל או דימוי, אלא ביטוי ממשי. 132 איש ואישה ממתינים כבר יותר ממאתיים ימים שנפדה אותם מן השבי בדרך כלשהי. ואנו מתפללים ואנו מקווים ואנו חולמים, שהם ישובו אלינו בקרוב וברינה, ואת החג הבא כבר נוכל לחגוג יחד. הלוואי.
אבל לא זהו סוף הסיפור. כי אנו ממשיכים ושרים מייד לאחר מכן "לשנה הבאה בירושלים". ואנחנו לא מזכירים את המקדש אלא את ירושלים, שזכינו שהיא כבר כעת בנויה. השנה, הבטתי על המילים הללו בעין בוכה.
כי מתוך 132, יש אחד שהולך איתי כל העת. איתי חן ז"ל, בן 19, היה חייל בשריון. בבוקר שמחת תורה קפץ יחד עם הצוות שלו לטנק ונלחם עם מאות מחבלים בגזרת נחל עוז, בניסיון למנוע מהם לחדור אל יישובי הדרום. במשך כמה ימים נחשב לנעדר. לאחר חמישה ימים הוכרז כחטוף. לפני כחודשיים הוכרז כחלל, שגופתו מוחזקת בידי חמאס.
ואז הגיעו המילים שחותמות את ההגדה: "לשנה הבאה בירושלים", והבנתי – לשנה הבאה בירושלים בהר הרצל. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מתקרב, ולמשפחתו של איתי אין קבר לעלות אליו
את איתי הכרתי מבר המצווה שעשה בבית הכנסת 'ישראל הצעיר' ברמת פולג בנתניה, שם כיהנתי כרב. הוא הגיע לשיעורים שבהם לימדתי ילדי בר מצווה להניח תפילין ומקורות שונים על היהדות. את השבת חגגנו יחד. ילד שובב וחייכן, עם ברק בעיניים. הוריו, רובי וחגית יבל"א, הם חברי קהילה עד היום. אנשים נאצלים, גיבורי רוח, שמאז אירועי שמחת תורה לא נחים לרגע במטרה להשיב את בנם לארץ. את השם איתי נתנו לו כראשי תיבות: "ארץ ישראל, תורת ישראל".
באחד המפגשים שלנו, קיבלתי מרובי וחגית העתק של הדסקית של איתי. מאז אני מסתובב איתה כמה שיותר. לזכור וגם להזכיר. לא לעזוב את איתי ואת המשימה המוטלת עלינו להביאו לקבר ישראל.
הדסקית הייתה מונחת על צווארי גם בליל הסדר. כשהגעתי אל פסוקי ה'נרצה', לא יכולתו שלא לחשוב על משפחתו של איתי. "חסל סידור פסח כהלכתו", שיננתי וחשבתי: ואיך היה אצלם בתל אביב עם משפחות החטופים? איך עושים סדר כשילד אחד חסר?
הגעתי למילים "פדויים לציון ברינה" והסתכלתי על הדסקית. חשבתי על איתי. היכן הוא נמצא כעת? מי מחזיק בו? ואז הגיעו המילים "לשנה הבאה בירושלים". והבנתי. לשנה הבאה בירושלים בהר הרצל. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מתקרב, אמרתי לעצמי, ולמשפחתו של איתי אפילו אין קבר לעלות אליו, אין חלקה שבה יוכלו להדליק נר, לומר קדיש ולעשות אזכרה. כיצד יציינו את היום הזה? מדברים הרבה על הקרבת החיים שלנו עבור המדינה והארץ הזאת, והנה כעת הסתבר שיש גם סיפור של הקרבת המוות. גם אחרי מותו, לאיתי עדיין אין מנוחה. לא לו ולא למשפחתו האהובה.
האם נזכה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בשנה הבאה לעלות לקברו של איתי בירושלים כדרך משפחות וחברי הנופלים? נתתי מבט נוסף בדסקית, עם שמו של איתי והמספר האישי שלו, והיא הבריקה באור המנורה שמעל שולחן הסדר. ואמרתי: אסור לנוח עד שזה יקרה.
