כל המאמרים במדור אחרי-קדושים

שלוש המילים הקובעות את "הכלל הגדול בתורה": "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", מעלות שלוש תהיות גדולות: ראשית, מה טיבה ומה מהותה של האהבה עליה מדובר בפרשה? שנית,

"לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹקיךָ אֲנִ֥י ה'". לפי זה, האם מותר לקלל אדם שאינו חרש? ומדוע דווקא חרש, הלא ממילא הוא

"וְכִי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל-עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת-פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל-פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'" (ויקרא יט, כג-כד).

המילים 'קְדשִׁים תִּהְיוּ' מופיעות בתורה כציווי לעם ישראל. אילו התורה הייתה מסתפקת בשתי המילים הללו ומשאירה לנו את הדרך בה נפרש וניישם את הציווי הזה-

פרשת קדושים נאמרה ברוב עם מפני שרוב גופי תורה תלויים בה (ויקרא רבא כד,ה). לדברי המדרש, ייחודה של הפרשה הוא לא רק במספר המצוות המנויות

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. הפרשה פותחת בתביעה מיוחדת הדורשת

"ישראל, עם קדושים, קומו לעבודת הבורא, יידעלאך, טייערע כושר יידעלאך, שטייט אוף, לעבודת הבורא" (יהודים, יהודים יקרים וכשרים, קומו לעבודת הבורא). עם ניגון מתקתק זה,