כל המאמרים במדור בשערי המשפט העברי

בשיא האופוריה של היציאה מעבדות לחירות, נחבא פסוק אחד אל הכלים: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו. כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד

מכות מצרים היו, ברבות השנים, למעין מותג עצמאי, המנותק מהקשרן ההיסטורי. מאות דברי פרשנות, סיפורים ושירים (דוגמת יצירתו המופלאה של נתן אלתרמן, "מכות מצרים") עשו

קיימא לן ממשנתם של חכמים הראשונים: "מקום שמילה נזכרת פעם ראשונה בתורה, שם הוא גילוי שורש העניין". כך, לעניינה של תיבה, וכך בעניינה של דמות.

בפיהם של חז"ל, וכך גם בתרגום השבעים, נשמר שמו המקורי של החומש השני בתורה כ"ספר הגאולה". יש בכך כדי להבליט את מקומה המרכזי בחיינו. כך,

גם משה רבנו, העניו מכל האדם, שהקדיש את כל חייו למען הצלת עמו, ועבר עמו מסע תלאות במדבר, לא נוקה מחשד. הלשונות הרעות ומהלכי הרכיל

אמור לי מיהו "איש האמונה" שלך ואומר לך מי אתה. מן הסתם, היה משה רבנו מוקף רוב הזמן באנשים רבים. תלמידים. עוזרים. שמשים. ורבבות שחיכו

כשאר פרשיות המשכן, עמוסה פרשת תצווה בפרטים ופרטי פרטים. זר כי ייקלע לבית הכנסת, עשוי לחשוב שהגיע בטעות לשיעור בבית ספר "שנקר". גזירה ותפירה, צביעה

פרשת תרומה עמוסה חומרים ורשימות. מידות אורך וגובה ורוחב והוראות הפעלה מדוקדקות, משל היה זה מוצר להרכבה בשיטת "עשה זאת בעצמך" מבית "איקאה". למרות הפירוט

"קשר-גשר זה שבין המשפט הישראלי החדיש לבין המשפט העברי ההיסטורי יהא בו כדי למלא חֶסֶר בעולמה של מערכת המשפט הישראלית… כשם שלשונו של עם זקוקה

"מכל עשרת הדיברות", אמר חכם אחד, "לא נותרו בימינו אלא שנים: 'אנכי!' ו'לא יהיה לך!'. את השאר שכחנו". הוא כמובן הגזים מעט, אך יש בדבריו